אור וחושך

כמו ערפד

לארה סולאס:
לא הצלחתי להירדם.
גם ויל לא, כנראה, כי הוא הסתכל עליי ונאנחתי.
"מה אנחנו עושים?" שאלתי.
"אין לי מושג, אבל..." הוא הסתובב עם גבו אליי.
"את סוף סוף כאן." שמעו את החיוך בקולו.
"כן..." אמרתי.
"סוף סוף.."
כיסיתי את עצמי בשמיכה והכרחתי את עצמי להירדם.
היה לי כל כך כיף כאן.
_סוף סוף.._ חשבתי שוב.
_כאן.._ עצמתי את עיניי ונפלתי לשינה עמוקה.

איזבל די אנג'לו:
אני כבר שבועיים במחנה החצויים.
שבועיים שבהם יצאתי בלילות להתאמן עם הזאבה שלי.
שבועיים שבהם הייתי כמו ערפדית.
שבועיים שבהם התחילו להסתובב שמועות עלי.
היום היום החמישה עשר שלי במחנה.
ניקו העיר אותי בשמונה.
למדורה.
הוא אמר שכירון רוצה שאני אהיה שם.
קמתי והיתארגנתי.
וכמובן-אספתי את השיער ושמתי קפוצ'ון (שחור).
הלכתי למדורה וכירון התחיל לדבר. "איזבל די אנג'לו. מדוע את לא מתאמנת?" הוא שאל עם נימת נזיפה.
"כי אני לא רוצה." עניתי לו.
כירון לא ניראה מרוצה. "את בת עוצמתית של אחד משלושת הגדולים. ברגע שתצאי מהמחנה יצודו אותך. מחר בבוקר את תצאי מביתן האדס ותיתאמני."
העיניים שלי התחילו לזהור בזהב.
מיהרתי להרגיע את עצמי.
מקווה שאף אחד לא שם לב.
"לא." עניתי לכירון. בקול שקט, אבל נחרץ.
כירון ניראה עצבני. שאר המחנה היו המומים שהתחצפתי ככה.
"כיוון שאת חושבת שאת לא צריכה הכשרה, אני מציע שנעשה מחר בערב שני משחקי תפוס את הדגל. את, מול שאר המחנה.
אחד עם כוחות ואחד בלי.
חייכתי חיוך מקפיא שאף אחד לא ראה. "בשמחה." עניתי לו.
וידעתי שמחכה להם הפתעה.