אור וחושך

הנקמה

לארה סמית':
הייתי בנתיים ליד קערת הפונץ', מוזגת לכוס עוד מהמשקה.
באתי להגיד היי לילדה אחד, אבל העפתי על התחפושת שלה פונץ', איכשהו.
התחפושת שלה הייתה לבנה, והיה עליה כרגע כתם ענק.
"הו מרלין! אני כל כך מצטערת אני אתקן את זה עכשיו-" הוצאתי את השרביט שלי וכישפתי את התחפושת שלה.
הכתם רק גדל.
_אוי לא אוי לא אוי לא אוי לא אוי לא_
פתאום דראקו רץ לידי. תפסתי בידו.
"תעזור לי" לחשתי לו והצבעתי על התחפושת של הילדה.
"אין בעיה. רק רגע...." הוא כישף את התחפושת. היא נראתה נורא עכשיו.
"מאלפוי!" אמר הארי.
"איך אתה מעז!" הוא הוציא אל השרביט שלו וכישף את הילדה גם, הכל חזר לקדמותו.
"הנה לך." הוא חייך אליה.
דראקו תפס בידו והזעיף מבט.
הילדה הלכה משם בחיוך, התנצלתי בפניה שוב שוב בכל פעם שראיתי אותה.
"אוף, אל תהיי כזאת כבדה." הארי אמר לי.
"הארי." דראקו אמר. "אני צריך לדבר איתך."
והוא משך אותו משם.
אני נשארתי לבד.
עם הפונץ' שלי.
והפדיחה הגדולה.

איזבל ווילסון:
אומיגד זה היה כל כך מצחיק!
ההבעה של לארה כשהיא גרמה לכתם לגדול! וואייייייי!
עכשו היא תדע לא להיתעסק איתי!
הילד האפל מהרכבת (שמיתברר ששמו ניקו) הזמין אותי לרקוד איתו.
הסתכלתי עליו במבט חשדני, ובסוף הסכמתי.
מזוית העין ראיתי את הבלונדיני מצלם אותנו (או שהוא הסריט? אני לא בטוחה...) והחלטתי לא להעיר לו על זה.
בשביל שלא יחשדו בי.
עקבתי אחריהם מאז סוף חופשת חג המולד, ואני יודעת שבאחת הם יצאו לטייל בגן.
בטיול הזה אני אתפוס אותם.
אני אגלה את כל הסודות שמוסתרים ממני.
לא משנה כמה זמן זה ייקח.
אני נשבעת בנהר סטיקס.

לארה סמית':
נאנחתי.
אני עייפה כל כך, יצאתי טיפה לגן, הולכת וחושבת על כמה כיף פה.
יש לי חברים.
חברים אמיתיים.
והם בשנה החמישית!!! אני רק בשנה השנייה!!!
אני כל כך מאושרת עכשיו.
כמעט מעדתי על אבן, ציחקקתי משום מה.
כל.
כך.
מאושרת.

איזבל ווילסון:
הייתי עייפה.
אבל רק עכשו וויל וניקו יצאו.
יצאתי אחריהם.
הם הלכו ליער האסור.
התגנבתי בשקט גמור מאחוריהם.
הם ניכנסו ליער.
וויל השתמש בצמיד שלו כמקור אור.
הצמיד זרח באור חזר יחסית ליער החשוך...
הם התיישבו והתחילו לדבר.
ראיתי רק את גבם.
"יש לך מושג מה עם ליאו?" שאל ניקו
"פייפר אמרה שהוא חיי והוא חזר למחנה." ענה וויל.
"ולאדס חיי ולא חשבת אפילו לספר לי?!" התעצבן ניקו 
"שכחתי!" ענה וויל
ניקו ניכנס לשתיקה זועפת.
"מה דעתך על אחות של אדוארד?" שאל וויל
"יש לי אליה מין משיכה כזאת... ניראלי שזה קשור למשפחה שלי... אבל אני לא אוכל לדעת עד שאני אדע מה השם שלה, איך היא נראית, ואם היא חצויה." ענה ניקו.
"חשבתי..." פתח וויל בהיסוס
"מה חשבת?" ניקו שאל בלהיטות
"אולי אם נחטוף אותה ניראה אם היא יודעת להילחם ואולי גם נגלה מי ההורה שלה." אמר וויל
"זה רעיון מעולה!" התלהב ניקו.
עיני נפערו בבהלה.
הם רוצים לחטוף אותי!
ואז שמעתי רשרוש חלש מאחורי.
הסתובבתי וניקו ווויל שמו לב אלי.
הם שלפו חרבות.
"צא משם. או שאנחנו נבוא אליך" קרא ניקו.
יצאתי מבין העצים אל קרחת היער הקטנה.
"אה, זאת רק את... כבר נלחצתי..." אמר וויל.
ניקו לעומתו לא היה כל כך מרוצה. "אמרתי לך להפסיק לעקוב אחרינו!"
התחלתי להתרחק לאחור בחשש.   
"ניקו, ניראה לי שזאת המפלצת שלנו." הוא אמר.
פני הרי היו מוסתרות כמו תמיד מתחת לברדס. ואני לא מוכנה להסיר אותו.
ניקו הנהן "נתקוף?" שאל.
"נתקוף." ענה וויל.
שניהם קפצו עלי בו זמנית.
התחלתי לברוח.
אבל הם היו מהירים יותר והיה להם אור.
הבנתי שאני צריכה להישאר ולנסות להילחם.
עצרתי, תפסתי ענף גדול, והתחלתי להרביץ להם איתו.
במכה הראשונה שהענף קיבל מהחרב הוא נשבר.
עברתי לקרב גופני.
קפצתי מעליהם, בעטתי, הכשלתי, אבל לא הצלחתי אפילו לפצוע אותם.
וויל פגע לי ברגל.
ניסיתי לעמוד עוד קצת.
הכאב היה נוראי.
ניקו תקע את החרב שלו בביטני וקרסתי.  
הכל נהיה שחור.