אור וחושך

אי אפשר לסלוח

איזבל ווילסון:
קמתי בבוקר.
כולן בחדר עוד ישנו.
אני כבר היתארגנתי.
ואז אמה התעוררה.
היא פשוט בהתה בי.
לא הבנתי למה, עד שקלטתי שעוד לא שמתי את הגלימה ורואים לי את הפרצוף.
(בחיים לא הראתי אותו בהוגוורטס עד עכשו).
סיימתי להתארגן וירדתי לארוחת בוקר.
לארה, דראקו, והארי, כבר ישבו ביחד בשולחן סלית'רין.
רגע, הארי ודראקו נהיו זוג?
ניגשתי אל לארה ואמרתי לה: "אני כל כך מצטערת! פשוט חשבתי שאת שונאת אותי... אז היה לי דיי מוזר שעזרת לי.... חשבתי שמישהו כישף אותך...
סליחה..."
הלכתי אל שולחן גריפינדור במהירות ובראש מורכן והיתיישבתי.

לארה סמית':
כשהיא דיברה הרמתי את ראשי אליה, אבל הורדתי אותו במהירות.
_היה לי די מוזר שעזרת לי..._ חשבתי על מילותייה והתעצבנתי עוד יותר.
קמתי מהשולחן והלכתי לעבר שולחן גריפינדור.
הרמתי אותו מחלוצתה והסתכלתי לה בעיניים.
בחיים לא ראיתי את עינייה לפני כן.
"את יודעת מה איזבל? אני הצלתי אותך. אבל את? את בחיים לא היית מצילה אותי."
הידקתי את אחיזתי בחולצתה.
"הסליחה שלך לא שווה כלום בעיניי." אמרתי לבסוף. כמה ילדים מגריפינדור הסתכלו עליי בפחד.
כנראה שנה ראשונה.
דחפתי אותה חזרה לכיסא שלה, ואז חזרתי לשולחן סלית'רין.
לקחתי את התיק שלי ותפוח.
"וואו לארה-"
"שתוק ותנשק את החבר שלך, יש לי שיעור." אמרתי והלכתי משם לכיתה שלי.
עשר דקות לפני השיעור.
השיעור עם בית גריפינדור.
לעזאזל.

אני רק אבהיר שלארה גבוהה מאיזבל בשבע סנטימטר.
אז היא יכולה להרים אותה.
לארה 1.57
איזבל 1.50