אור וחושך

לבד

איזבל ווילסון:
רצתי במסדרון לכיוון חדר האוכל.
שכחתי שם את הטבעת שלי.
ואז ניתקלתי במישהו.
"אאו!" הוא אמר בכעס "תסתכל לאן אתה הולך!"
הרמתי את מבטי וראיתי את לארה.
"את" היא אמרה לי בקול אדיש.
"אני." עניתי לה. "מה קרה? איפה הבריונים הקטנים שלך, והבלונדי השחצן? נימאס להם להיות איתך?"

לארה סמית':
גיכחתי. התקרבתי אליה כך כך עד שהצלחתי לראות כל דבר בפנים שלה.
"למען האמת, השניים בטח אוכלים, והשני הלך בטח להסמיק באיזשהו מקום." חייכתי חיוך רע.
"אבל לפחות לי..."
"יש חברים." אמרתי ונתתי לה מבט מגעיל.
"עם מי את מסתובבת, תזכירי לי?" אמרתי בקול מתגרה.
"או, רגע. נזכרתי." אמרתי פתאום.
"עם אף אחד. כי אף אחד לא אוהב אותך." חייכתי ושמתי יד מתחת לסנטר שלה, התקרבתי לאוזן שלה ולחשתי "אפילו הנורים שלך לא אוהבים אותך, זה למה את מאומצת." אמרתי.
אפילו שאני בעצמי מאומצת. אמרתי את זה.
אבל זה מרגיש כל כך טוב.
אתם בטח שואלים איך אני יודעת את זה.
אז יום בהיר אחד, עברתי לתומי בחוץ. והיא בדיוק דיברה עם ההורים שלה.
ואני שמעתי הרבה.
הרבה מאוד.
וגם את זה שהיא מאומצת.
"מה קרה? למה את שותקת?" המשכתי ללחוש באוזנה.

איזבל ווילסון:
השאלות התרוצצו במוחי.
איך היא יודעת?
לא סיפרתי לאף אחד שאני מאומצת...
למה היא כל כך שונאת אותי?!
מחשבותי התרוצצו.
הייתי בין בהלה לפאניקה.
ואז היתאפסתי על עצמי.
"אני איזבל ווילסון." אמרתי. "אני שולטת בעצמי. אף אחד לא שולט בי."
התקרבתי אליה.
"ההורים שלי לפחות אוהבים אותי יותר משלך. ולא משנה כמה שיש לך כוח במילים, בתוך תוכך, את ילדה קטנה ומפוחדת, שאין לה איפה להישבר, והיא מעמידה פני קשוחה."
חייכתי אליה.
"שאלת למה אין לי חברים פה? כי אני לא רוצה שיהיו לי חברים. אני אוהבת להיות לבד. לעבוד לבד, לשחק לבד, ללמוד לבד..."
הסתכלתי על פניה ההמומות.
היא לא חשבה שאחזיר לה.
המשכתי במסדרון והיתנגשתי לה בכוונה בכתף.
היא הסתובבה אלי.
שמעתי את זה.
נעצרתי במקום.
"אני בטוחה שהם אימצו אותך מרחמים, אף אחד לא יאמץ ילדה מכועת ומפגרת כמוך."
היסתובבתי אליה.
היא נעצה בי מבט מאיים.
לא הזיז לי.
"אם פשוט תביני שאף אחד לא אוהב אותך זה יהיה הרבה יותר קל."
היא צחקה והלכה.
נמאס לי ממנה.
אחרי חג המולד היא תקבל נקמה כזאת שהיא בחיים לא תחשוב על להיתקרב אלי.
ובינתיים הגיע הזמן לחזור הביתה.

לארה סמית':
הלכתי משם, חשבתי על מה שאמרתי. אפילו כשהעמדתי פנים שזה מצחיק וכיף, שנאתי את עצמי על זה.
אבל אני לא יכולה לתת לה לדעת.
כל מה שאני רוצה זה להיות חברה שלה, אבל התחלנו גרוע, היא שונאת אותי, אז אני חייבת לשנוא אותה.
אסור.
לי.
לתת.
לה.
לדעת.
הלכתי משם ונכנסתי לכיתה רנדומלית.
אבל כנראה שהפרעתי למישהו.
"אומייגאד דראקו!!!!"
הסתכלתי עליו, הוא נישק את הילד המסכן על השולחן שם.
"אעאעעאעאעאע ידעתייייייייי כל כך ידעתי!!!!!!!" צרחתי וחייכתי אליו.
"טוב נו, אני אעזוב אתכם. בהצלחה ילד עם שיער שחור, הוא לא ירחם עלייך." קרצתי לו, הוא הסמיק.
סגרתי את הדלת והלכתי משם.
"אומייגאדאומייגאדאומייגאדדד" מילמלתי וצרחתי לעצמי בלב.