אור וחושך

אמרתי לך שניפגש שוב

לארה סמית':
כל הגוף שלי רעד.
הלכתי מאחורה, לא מעזה להסתכל על איזבל או על הילד ההוא ששאל אותי מאיפה הצמיד.
_מאיפה הצמיד? ברצינות? מאיפה יש לו את הזכות בכלל לשאול את זה?!_ חשבתי. רציתי לברוח. לעוף משם ולהתחבא בתוך הסוודר האהוב עליי.
אבל לא יכולתי ללכת.
משהו גרם לי להישאר.
משהו...
משהו מוכר.

"מאיפה הצמיד הזה?" הוא שאל כשהגענו לשם.
"הו וואו לארה, תודה שהגעת איתנו ולא ברחת, אני מעריך את זה מאוד. בבקשה תספרי לי, מאיפה הצמיד הזה?" אמרתי והתגריתי בו. הילד עם השיער השחור גיחך, הילד הבלונדיני שלח אליו מבט כועס.
"קדימה, תגיד את זה." אמרתי.
שקט.
"טוב, היה נעים להכיר-"
"אני אשמח אם תספרי לי מאיפה הצמיד הזה." הוא אמר.
וואו.
זה היה קל.
"בסדר" חייכתי פתאום חיוך.
חיוך אמיתי.
מה קורה לי?
סיפרתי להם הכל.
על זה שאני מאומצת,
על זה שאני קיבלתי את הצמיד הזה מההורים שלי..
הכל.
"קיבלתי גם את הטבעת הזאת-"
הוא פתאום לקח את ידי והביט בטבעת, אחרי כמה שניות המבט שלו התבהר.
הוא לחץ על הפנינה של הטבעת.
פתאום יצא ממנה אור.
השמעתי קול קטן של התפעלות.
"מה השם שלך?"
"לארה.."
"ושם משפחה?"
"סמית'..."
"את יודעת מה השם משפחה האמיתי שלך?" הוא שאל.
השאלה הזאת הכאיבה לי.
"אני..כן..אני יודעת.." אמרתי.
"מה השם משפחה האמיתי שלך?" הוא אמר.
היססתי טיפה, נשכתי את שפתיי.
יש לי אור שיוצא מטבעת, מוזיקה שיוצאת מצמיד שרק הנער הזה ואני יכולים לשמוע.
מה כבר יש לי להפסיד?
"סולאס." אמרתי.
שם המשפחה האמיתי שלי, הוא סולאס."
הנער הביט בי בבהלה.

איזבל ווילסון:
הנער בהה בלארה.
"שם המשפחה שלי הוא סולאס." הוא אמר.
ואז הבנתי.
הבנתי מה הייתה המשיכה המוזרה שלי לניקו.
הבנתי למה הוא כל הזמן הסתכל עלי בחשדנות.
אבל לא רציתי.
לא רציתי לדעת את האמת.
פחדתי ממנה.
קמתי והתחלתי לרוץ.
רצתי לתוך הוגוורטס.
עליתי על הגג.
לא החלק עם המרפסת והמעקה.
החלק היותר מפחיד.
הם עלו אחרי על הגג.
צעדתי צעד אחורה.
הם התקדמו.
המשכתי לצעוד אחורה.
עד שהגעתי לקצה.
שלפתי את השרביט.
ומלמלתי "וינגארדיום לוויוסה".
התחלתי לרחף טיפה.
הם לא שמו לב.
קפצתי מהגג.
לעבר הערפל.