אור וחושך

פיצוץ

איזבל ווילסון:
רתחתי מכעס.
אני הולכת להרוג אותה.
איך היא מעזה!
קמתי מהשולחן ועקבתי אחריה.
כשהיא הגיעה למסדרון ריק שלפתי את השרביט והטלתי עליה לחש אילם.
עכשו היא כבר לא היתה לארה סמית' תלמידת סלית'רין.
עכשו היא הייתה לארה סמית'. האוגרת.
ציחקקתי.
"אני היחידה שיכולה להפוך את הלחש. תאלצי להתחנן בשביל לחזור לעצמך!"
ראו שהיא נבהלה.
היא ידעה שלא שיקרתי.
הסתובבתי לכיוון המרתפים.
הפעם לשם שינוי,
אני הולכת להנות מהשיעור הזה.

לארה סמית':
ידעתי.
אוי אני פשוט טובה.
הסתכלתי עליה מהצד.
השכפול שלי הפך לחיה, בדיוק כמו שציפיתי שיהיה.
ידעתי שהיא תשחק מלוכלך, אז אני אשחק מלוכלך גם.
ברגע שהיא הגיעה לפינה, קפצתי עליה.
*"שתק!"* אמרתי כשהוצאתי את השרביט עליה.
היא נפלה על הרצפה בחבטה.
התחלתי לצחוק.
"ידעתי שתשחקי מלוכלך, איזבל." חייכתי.
סחבתי אותה למחסן ונעלתי את הדלת.
*"אינקצרוס!"* יצא לי מהשרביט חבל.
הידקתי אותו סביב גופה בקשר מיוחד.
אפילו אם תתעורר לא תוכל לצאת.
*"קולופורטוס!"* אמרתי אחרי שיצאתי ונעלתי את הדלת.
היא נעולה שם.
והיא תישאר שם.
אני מקווה שלתמיד.
ציחקקתי לעצמי כשלקחתי את התיק והלכתי לשיעור.

איזבל ווילסון:
התעוררתי קשורה במחסן.
או יותר נכון להגיד, התודעה שלי התעוררה.
הרגשתי את ההשפעה של לארה נחלשת, אבל הגוף שלי עדיין היה משותק.
ידעתי שבקרוב היא כבר לא תצליח להחזיק את הכישוף ואני אשתחרר.
החלטתי לעשות את זה מהיר יותר.
ניכנסתי לה לראש והתחלתי לשגע אותה.
לדבר איתה מתוך הראש.
זה היה מצחיק!
היא חשבה שהיא השתגעה!
וכמובן שהכישוף השתחרר.
ואז עלה לי רעיון.
אם אני כך החודש אלחש לה בראש לעשות דברים מביכים, היא תביך את עצמה בלי שום מאמץ מצידי!
כל כך קל להיכנס לה לראש...
ניכנסתי לה עמוק יותר לראש.
תכשפי את סנייפ...
תורידי את החולצה...
תהפכי לנמייה...
הרגשתי אותה צורחת.
היא ממש נבהלה!
יצאתי מהמחסן.
הלכתי לכיוון שיעור קווידיץ'.
אני אוהבת את השיעור הזה.
חייכתי.
לארה הולכת להשתגע.
ואולי זה גם יהיה בילתי הפיך.

לארה סמית':
הסתכלתי על הילדה המחורפנת הזאת בכיתה, היא כישפה את סנייפ, הורידה את החולצה, הפכה לנמייה..
"מה לעזאזל קורה ללארה?" שמעתי ילדה אחת לוחשת לאחרת.
פתאום הבנתי מה קורה.
_היא מנסה להשתלט עליי._
קמתי מהר מהשולחן ושאלתי ילדה אחת שמיהרה מה יש לגריפינדורים בשנה השנייה עכשיו.
הלכתי לשיעור הקווידיץ' וביקשתי מהמורה את איזבל ווילסון.
"בטח..." המורה אמרה אחרי שהסברתי לה שזה מקרה חירום.
אחרי שהיא ירדה לא חיכיתי ותפסתי לה בשיער, מושכת אותה איתי עד לאיזשהו קיר.
הצמדתי אותה לקיר והחדרתי לעיניה את המבט הכי מאיים שלי.
"וואו." אמרתי.
"אז ניסית להשתלט עליי, אבל זה לא עבד לך." אמרתי והתקרבתי לפניה.
"את השתלטת על ילדה מסכנה מהפלפאף, וגרמת לה פאקינג להוריד את החולצה שלה, מול כל הכיתות, מול המורה, מול כולם." אמרתי.
"את מבינה מה עשית עכשיו? את באמת מגיעה לרמות מגעילות." לחשתי באוזנה.
" 'הילדה המסכנה הורידה את החולצה שלה וחשפה את גופה מול כל ילדי הכיתה ומול המורה.' זה מה שאחת המורות אמרה."
שמתי יד על העניבה שלה ופתחתי אותה. ואז על כפתור החולצה שלה.
" דמייני שהייתי גורמת לך להוריד את החולצה שלך.." פתחתי כפתור.
"מול כולם." התקרבתי אליה עוד יותר, עיניה היו מילימטר מעיניי.
"דמייני את זה, או שאגרום לך לעשות את זה." אמרתי בקול הכי קר שלי.
"את רוצה שאפשיט אותך?" לחשתי.
"שאגרום לך להתפשט מול כולם?" שמעו את חיוכי בקולי.
"אני יכולה לגרום לך לעשות את זה." פתחתי לה עוד כפתור בחולצה.
ואז התרחקתי ממנה.
"אבל אני בחיים לא ארד לרמה שלך ואעשה דברים כאלה." אמרתי.
מבטי היה אדיש, הוא שידר תיעוב.
"את יודעת מה? עכשיו כשאני חושבת על זה.."
דקרתי אצבע בחזה שלה.
"כל מה שעשיתי היה להוציא ממך חרב, להשתמש בלחשים שלא הייתי צריכה בכלל להשתמש בהם *אי פעם!*.."
צעקתי טיפה.
"לסכן את הישארותי בבית הספר הזה...ולהציל אותך." אמרתי, הידיים שלי פתאום רעדו.
התחלתי לבכות.
"וזה מה שאת עושה.." קולי היה שקט כרגע.
"את יודעת מה איזבל?" התרחקתי ממנה לגמרי, כאילו אני נרתעת ממנה.
ניגבתי את דמעותיי.
"אני לא רוצה שתתקרבי אליי." אמרתי בלחש.
"אז בבקשה...תישארי רחוקה ממני. ואל תדברי איתי או תסתכלי עליי."
סובבתי את גבי אליה והסתכלתי עליה עם פניי.
"אני מבקשת ממך הכי יפה, בכל לשון של בקשה, איזבל." לחשתי וסובבתי כעת גם את ראשי.
"בבקשה, אל תתקרבי אליי." אמרתי לבסוף.
והלכתי משם.

איזבל ווילסון:
לארה בכתה.
החלטתי שזהו.
גמרתי עם הריב הזה.
אבל בכל זאת.
החלטתי לחקור טיפה על המשפחה שלה.
אני לא חושבת שהיא חצוית דם, אבל בכל זאת...
היא בסלית'רין...
יש לה איזשהו סוד...
קיבלתי החלטה.
הלילה אני אלך לחדר הנחיצות.

------------------------------------

לילה.
חושך בחוץ.
כל הבנות ישנות.
התגנבתי החוצה ממגדל גריפינדור.
צעדתי בשקט גמור לכיוון חדר הנחיצות.
ואז שמעתי קולות מתקרבים.
נבהלתי.
האנשים התקרבו, וקלטתי שהם  שתיים.
לפי הקולות וויל סולאס וניקו די אנג'לו.
התחלתי לרוץ אבל הם הספיקו לראות אותי.
"היי!" וויל צעק-לחש "תעצור!"
החלטתי לעצור.
כי אני נחמדה.
סתאםםםםם. פשוט לא רציתי שהוא ימשיך לצעוק.
הם הגיעו אלי.
"את בכלל לא בן!" אמר וויל.
ניקו בהה בי וראיתי את ההבנה בעיניים שלו. "זאת את. הילדה מהיער."