המלאך שלי

פרק 22

סבא ורוזה קיבלו אותי בזרועות פתוחות עם הדפיקה הראשונה בדלת ביתם.
לא נשאלו הרבה שאלות וחוץ מאיך עברה הנסיעה והאם אני רוצה לאכול הם לא ניסו לחפור עמוק יותר בסיבה שבגללה הגעתי עד לזיכרון בערב סתמי אחד באמצע השבוע.
הלכתי להתקלח שוטפת ממני את היום הזה, לא נותנת לעצמי לחשוב על שום דבר שקשור למשפחת אמסלם, מתרכזת רק בטיפות החמות שנופלות על גופי, נותנת להם למחוק כל הרגשה רעה ומילים קשות.

כאשר יצאתי מקולחת וחמימה החדר שלי כבר היה מסודר למשעי, רוזה הייתה במטבח מחממת לי מרק שכבר הספקתי לסרב לו פעמיים מהרגע שכף רגלי עברה את מפתן הדלת וסבא ישב על הספה בסלון מול הטלוויזיה טופח קלות על המקום לצידו ומתחיל ללטף ברכות את שערי בשנייה שהתיישבתי לידו.
רוזה הצטרפה אלינו לאחר כמה דקות, מושיטה לי את המרק החם בחיוך עוד יותר חם, מתיישבת מצידי השני בשקט.
ישבנו כך שלושתנו במשך שעתיים ארוכות, כאשר סבא מלטף את שיערי לפרקים ומידי פעם מתפתח וויכוח חרישי לגבי הנושא משודר בטלוויזיה לפני שסבא נשק לראשי ושניהם פרשו ביחד לחדרם.

נכנסתי גם אני לחדר המסודר, נשאבת אחורה לזמנים טובים יותר וכאלה שפחות, נותנת לתחושה החמימה שהחדר הזה משרה בי להשתלט עליי ולשקוע בשינה עמוקה וחסרת חלומות.

—•—

התעוררתי בשעה שש וחצי מקללת בשקט את השעון הביולוגי שפיתחתי עם השעות המוקדמות שהעבודה הכריחה אותי אליהם יוצאת בשקט מהחדר שלי נקייה ורעננה לאחר סידורי הבוקר.
הבית היה שקט ומבעד לזגוגית החלון ראיתי את רוזה יושבת בחצר מעבירה דפים בעיתון בזמן שלגמה הקפה שלה בשקט.
הרתחתי את המים בשקט מכינה לעצמי קפה ומצטרפת אל השלווה של רוזה.

״בוקר טוב״ לחשתי מתקרבת בגרירת רגליים אל השולחן.
״בוקר אור״ חייכה אליי חיוך גדול ושמח.
״סבא כבר יצא?״ התיישבתי לידה מרימה את רגליי על הכיסא
״הוא הלך לפתוח את המכולת״ הסבירה לי בעודה לוגמת מהקפה שלה.
הנהנתי בהבנה לוגמת מהקפה שלי גם אני, מעבירה את מבטי אל הנוף השקט של זכרון.
״את רוצה לדבר על אתמול?״ שאלה בשקט מפנה את תשומת ליבה מהעיתון אליי.
״לא ממש״ מלמלתי בחזרה מעבירה את מבטי על הגינה השקטה שלהם.
״אני לא אכריח לעשות משהו שאת לא רוצה״ לחשה לי בשקט ״אבל חשוב לאוורר דברים החוצה, במיוחד אם הדברים האלה גרמו לך לנסוע עד לזכרון בשבע וחצי בערב״.

נשמתי נשימה עמוקה מחזירה את מבטי אל העיניים האוהבות של האישה טובת הלב שיושבת לידי ״שיחקתי עם אש ונכוויתי ממנה״
״מה הכוונה?״ קירבה קלות את כיסאה לכיסא שלי.
עצמתי את עיניי בייאוש ״הכוונה היא שנתתי לרגשות שלי להשתלט עליי להרף עין ועד שניסיתי להחזיר את השליטה חזרה - הכל היה מאוחר מידי והכדור צבר יותר מידי תאוצה״
״את חזק במטאפורות היום״ ליטפה את ידי ״אני אזכיר לך את העובדה שאת כמו בת בשבילי ובגלל זה אני מרשה לעצמי להגיד לך את זה בפנים, תחתכי את המטאפורות ותגיעי לעניין שיושב עלייך כבר״
כנותה של רוזה העלתה בי גיחוך מוחקת כל הסתייגות שהייתה לי מהשיחה הזאתי לפני שפתחתי את הפה והתחלתי להוציא ממנו כל פרט גדול וקטן שקרה בשלושת השבועיים האחרונים והתקשר למר עומרי אמסלם בכבודו ובעצמו.

״וואו״ רוזה נשענה אחורה בכבדות על משענת הכיסא ״חתיכת סיפור, לא מאמינה שכל זה קרה בשלושה שבועות לא הוצאת על זה מילה. אבל אני חייבת לציין שהוא צודק דניאלי״
״שאני מאשימה את כולם בשריטות שלי?״ זעקתי קופצת קלות במקומי.
״לא אמרתי את זה״ השתיקה אותי בקולה השקט ״את מפחדת להרגיש דניאלי, כולנו יודעים את זה. החיים דפקו אותך וכולם מבינים את זה אבל הגיע הזמן שתשאירי את זה מאחור ותתני ללב שלך להיפתח״
״לכולם ממש קל להגיד לי את זה בזמן האחרון״ הנפתי את שערי אחורה שוקעת עמוק יותר בתוך הכיסא.

״כולם אומרים לך את זה כי נמאס לנו לראות אותך הורסת לעצמך הזדמנויות טובות כי את חושבת שאת לא מסוגלת להרגיש, דיברת עכשיו על העומרי הזה חצי שעה עם ברק בעיניים שלא ראיתי אצלך מאז האירוסים למטומטם הזה שאלוהים יקח אותו״ ליטפה את שיערי קלות גורמת לי לצחוק מהאמירות שלה.
״זאת הבעיה רוזה״ הנחתי את ידי על ידה מחזירה את הרצינות שלי ״הוא דומה לו יותר מידי ולפי התקשורת הוא גם גרוע יותר. אני לא בנויה לזה״
״מי כמוך יודעת שלא שופטים אדם לפי מה ששומעים עליו מבחוץ אבל אם אנחנו כבר עושות את זה נשמע שהוא התאמץ מאוד לעזור לך בכל הזמן הזה״ משכה את ידה בחזרה טופחת קלות על ידי.
הפלתי את ראשי אחורה למשענת הכיסא עוצמת את עיניי בייאוש ״אין לי כח לטעויות, מרגיש לי שלא משנה מה אני עושה אני טועה, מנשקת אותו בחזרה-טועה, מתעלמת ממנו-טועה, אומרת את מה שאני חושבת-טועה. הכל טעות אחד גדולה בשדה מוקשים מטורף של טעויות. הנורות אזהרה בראש שלי כבר נשרפו מעומס יתר. אולי אם אני פשוט לא אעשה כלום אני לא אטעה״

רוזה הנידה בראשה בשקט ״החיים שלנו לא עובדים ככה דניאל, אולי בעולם הרפואה מלמדים אותכם להיות מושלמים או מה שזה לא יהיה אבל בחיים האמיתיים לפעמים לא לעשות כלום זאת הטעות ההכי גדולה שאת יכולה לעשות. תעשי טעויות ותחיי את החיים שלך כי בסופו של יום את יותר תצטערי על הדברים שרצית לעשות ולא עשית מאשר על דברים שעשית ונכשלת בהם״.
״גם אם זה כישלון מוחץ?״ תליתי בה מבט מעורר רחמים
״זה אפילו יותר, כי ככה תדעי שניסית ועשית את ההכי טוב שלך. החיים שלנו הם בסופו של דבר אוסף של הבחירות שלנו ועם כמה שננסה להתכחש לזה בשורה התחתונה אנחנו יותר טועים ועושים את הדבר הלא נכון מאשר את הדבר הנכון אבל זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו כי ההצלחות וגם הטעויות שלנו מעצבות את האופי שלנו ואם לא תנסי אולי לא תטעי אבל גם לעולם לא תוכלי להצליח כי את לא נותנת לעצמך את הפתח לזה״ חייכה אליה חיוך גדול ומלא משמעות לפני שטפחה על ידי וקמה מהכיסא שלה ״יאללה תתארגני כבר מאוחר ויום ארוך עוד לפנייך״
״תודה רוזה״ חיבקתי אותה חיבוק מוחץ מנסה להעביר לה את כל הכרת התודה שמילאה את הלב שלי.
״תודה ששיתפת אותי דניאלי, אני תמיד פה בשבילך״ מחצה אותי בחזרה.

———

רציתי להתייחס לכמה דברים עם הפרק הזה,
אני יודעת שהפרקים לפעמים קצת קצרים לטעמכם אבל אני מאוד משתדלת שהפרקים יהיו בסביבות ה1,000 מילים, יש פעמים שזה פחות- כמו הפרק הזה והבא שיצא לי 900 ומשהו מילים, כמות המילים תלויה בכמה נושאים אני מכניסה לתוך הפרק ואיפה אני רוצה לעצור אותה, אני מעדיפה שהוא יהיה קצר יותר אבל קולע ובטוב טעם מאשר שיהיה מלא בפרטים ומילים לא קשורות רק כדי להאריך את זה.

חשוב לי לציין שאני רואה את זה כמחמאה על זה שאתן אוהבות את הסיפור ורוצות יותר ממנו ובגלל שהפרק הזה והבא קצרים יותר ובנוסף אני רוצה להודות על כל האהבה שקיבלתי ממכן בימים האחרונים ולכל הקוראות החדשות אז אנחנו הולכות לתת שימוש למשפט ״יום שלישי פעמיים כי טוב״ והפרק הבא יעלה גם הוא בקרוב😘