המלאך שלי

פרק 12

הנסיעה לזיכרון יעקב הייתה רגועה ושקטה,
אחרי שהנחתי מאחורי את אירועי הבוקר והערה של עומרי שהמשיכה להדהד בראשי גם במשך דקות ארוכות אחרי שהשארתי אותו מאחור והלכתי, התחלתי להנות שוב מהדרך, זה הרגיש כאילו אני חוזרת לאט לאט לילדות, הודפת את הרגעים הקשים ונותנת לרגעים הטובים לתפוס את המקום, כמו משחקי המחבואים עם סבתא והשיחות הארוכות עם סבא, שלא משנה באיזה גיל הייתי נתן לי להרגיש האדם ההכי חשוב וחכם בעולם.

הכניסה לזיכרון העלתה לי חיוך ופרפרים הלב, דוחקת הצידה את הכיווץ בבטן מהזיכרונות הקשים כי ידעתי שאני מתקרבת חזרה לבן אדם ההכי חשוב לי בעולם הזה, המשפחה שלי, שעם כמה שאני אוהבת את אביגיל ותומר אהבת נפש, סבא היה הבשר והדם שלי וגם הגב שלי בכל התקופות והזמנים הקשים, מה שהפך את הפרידה ממנו בכל פעם ליותר ויותר קשה.
בהתחלה, סבא ואני עברנו לתל אביב ביחד בשביל הלימודים שלי, אך עם הזמן, כשכבר גדלתי, סיימתי את הלימודים ויכולתי לגור לבד לסבא נהיה קשה יותר המגורים בעיר ואחרי שהכיר את רוזה החליט לחזור לבית הישן בזיכרון ולחיים הרגועים יותר.
ובכך שהוא עזב ואני נשארתי כל המרחק והשגרה העמוסה הקשו עליי לבקר ולכן הייתי משתדלת לנצל את הזמנים והימים החופשיים שלי עם סבא.

דוממתי את המנוע מול הבית הישן בפרברי העיר, נושמת עמוק את הזיכרונות שלי כאילו ועדיין רואה את עצמי רצה ברחבי הגינה ושומעת את קולה של סבתא מהדהד באוזניי שאני עוד אפול ואפצע.
השער החום חרק כמודיע על הגעתי כשפתחתי אותו, מתקרבת בשקט לעבר הדלת החומה והגדולה שנפתחה, חושפת בפניי את פניה המחייכות של רוזה.
״איך רזית, אני לא אוהבת את זה. בקושי נשאר ממך משהו״ התחילה להתלונן בפניי שוב על הרגלי האכילה שלי.
״אל תדאגי לי, אני אוכלת טוב. מבטיחה״ נכנסתי בזהירות לתוך חיבוקה החם והתרפקתי עליו.
״בואי, סבא שלך מחכה לך והכנתי לך אוכל שישים לך קצת בשר על העצמות״ התנתקה מחיבוקי ודחפה אותי פנימה בזריזות.

את רוזה, סבא הכיר כעשר שנים אחרי שסבתא נפטרה, בהתחלה היה לי קשה לחשוב על מישהי שתתפוס את מקומה של סבתא ואחרי כלכך הרבה שנים שהיינו רק שנינו לא ידעתי אם אני מוכנה לחלוק אותו עם מישהי אחרת.
כל החששות והמחשבות האלה התנדפו בפעם הראשונה שפגשתי את רוזה וראיתי את החיוך הרחב כלכך שלה מגיע עד לעיניים ואיך היא גורמת לסבא להיות מאושר.
חווינו ביחד עליות ומורדות בקשר שלנו אבל כל עוד היא גורמת לאדם החשוב בחיי להיות מאושר כך גם אני מאושרת ורוזה כרגע היא חלק בלתי נפרד מחיי בדיוק כמו שהיא מחייו של סבא.

נכנסתי לתוך הבית הקריר, מזכיר לי את אי עמידות של סבא בפניי החום הישראלי, מלווה במילמולים הנמשכים של רוזה על זה שאני צריכה לאכול יותר ושלא להיכנע לכל השטויות שמוכרים לי בתל אביב.
״דנידין״ סבא קרא לי ממקום מושבו על הכורסה המתנדנדת מול הטלוויזיה בקצה הסלון, ממש מול המטבח.
״היי סבא, איך אתה?״ התקרבתי אליו, נותנת לו חיבוק חם שיפיג את כל הגעגוע שצברתי.
״עכשיו כשאת פה יותר טוב, הכל עבר טוב בבית החולים שהייתי צריכה לקפוץ לשם ביום שבת?״ התנתק מהחיבוק אחרי מספר שניות כדי ליצור איתי קשר עין.
״רק כמה בעיות עם אחד המטופלים שלי, סידרתי את זה״ החזרתי לו מבט מנחם כדי שיפיג את המבט המודאג שלו וישחרר את הקמט מבין עיניו כשרוזה צעקה לנו מהמטבח לבוא לאכול.

ידו של סבא מנעה ממני להתרומם ממקום מושבי מולו ולהתקדם אל המטבח ״אמרו בחדשות שגברי אמסלם אצלכם בבית החולים, את שומרת על עצמך נכון?״ ליטף את ידי ושלח לי מבט חמים ״האנשים האלה מסוגלים להרבה ואת שתהיי לי בריאה, לפעמים לא מסוגלת לשתוק אז אני צריך לדעת שאת מתנהגת בחוכמה״
״אתה יודע שאני לא יכולה להגיד לך הרבה, אבל אני עושה כל מה שאני יכולה ואני שומרת על עצמי, הכל יהיה בסדר סבא״ לחצתי את ידו, מחזירה לו מבט חם משלי.
״את חשובה לי ואני אוהב אותך, אל תעשי משהו שתצטערי עליו״ התרומם מכיסאו נותן לי חיבוק נוסף ״אני אוהבת אותך גם״ לחשתי כשהתנתקנו מהחיבוק והתקדמנו בשתיקה אל המטבח.

—•—
״האוכל היה מדהים רוזה, תודה רבה״ החמאתי לה על הארוחה המושקעת והטעימה שטרחה להכין עבורי, מתרוממת כדי להתחיל לעזור לפנות את הכלים מהשולחן.
״את יודעת״ קולו של סבא קטע אותי מלהמשיך במלאכתי ולעצור על מנת להקשיב לדבריו ״דיברתי עם חבר שלי בהלל יפה, הוא אמר שמחפשים שמה רופא לב למחלקה, אולי לא תהיי מנהלת מחלקה אבל יש לך אופציות לקידום וזה רק במרחק של 30 דקות מפה ככה שאת תוכלי לגור קרוב יותר״
״אני יודעת, הם פנו אליי״ הפנתי את מבטי אליו.
״ומה אמרת להם?״ ניצוץ של תקווה הבריק בעיניו.
״שאני מעריכה את ההצעה אבל אני אוותר״ כאב לי לנפץ לו את התקווה שאעבור לגור קרוב יותר ״אני מצטערת והלוואי שהמרחק מפה לתל אביב היה קצר יותר אבל אני לא מוכנה לעזוב אותה עדיין, אני אוהבת את התפקיד שלי ואת הצוות שלמדתי להכיר ולאהוב ונוח לי כרגע עם החיים שלי בתל אביב כדי לעזוב אותם בשביל תפקיד בדרגה נמוכה יותר בהלל יפה״
״לעזוב אותם בשבילי״ מילמל לעברי וברגע שהמילים יצאו לו מהפה הם ניפצו את הלב שלי לכלכך הרבה רסיסים שגם רופא הלב הטוב ביותר ביקום הזה לא היה מצליח לתקן לי אותו בחזרה.
״אל תעשה לי את זה״ נלחמתי בדמעות מצטברות בעיניי ״אתה יודע שאני אוהבת אותך יותר מאת עצמי ואם הייתי יכולה הייתי מגיעה לפה כל יום, אבל לעזוב שמה ולעבור לפה ישבור אותי ואני לא מוכנה לזה כרגע. הלוואי שהייתי יותר קרובה ופחות עמוסה״

סבא הרים אליי מבט כאוב ״אני יודע דנידין אבל עדיין קשה לי שאת כלכך רחוקה ואני רואה אותך רק בסופי שבוע, אבל אני צריך שתדעי שאני תומך בך בכל החלטה שלך גם אם זה אומר שאני אוכל לחבק אותך רק בימי שבת וכל שאר הזמן לראות אותך דרך המסך״ הוא משך את הכיסא שלו אחורה מתרומם ממנו ומתקרב אליי ״אני גאה בך בכל דרך שתבחרי, את הגאווה ההכי גדולה שלי בעולם הזה ואני בטוח שסבתא גאה בך גם בעולמות הבאים. אל תתני לסבא הרגשני שלך להשפיע עלייך״
״קשה לי גם סבא, כלכך כלכך קשה לי״ חיבקתי אותו חזק.

—•—
את שאר היום העברנו בנעימים אחרי שמיצינו את כל השיחות הכבדות להיום ונחנו בשקט , נהנים מהחברה אחד של השניה ובלי דרמות מיותרות כך שהיום עבר מהר מידי לטעמי כשהשעון הראה את השעה 19:30 ואני התכוננתי לצאת בחזרה דרומה, נפרדת בדמעות ובהבטחות להתקשר כשאגיע ולאכול יותר.

בחצי הדרך שלי חזרה הביתה, אחרי שיחה ארוכה עם אביגיל שהקלה על הלב הכואב שלי מהשיחה בצהריים עם סבא, צילצל הטלפון שלי עם המספר לא מוכר גורם לי להתלבט אם יש לי את הכוחות הנפשיים להתמודד כרגע עם האדם הלא ידוע שנמצא בצד השני של הקו, מחליטה לענות שניה לפני שהשיחה התנתקה.
״הלו״
״ד״ר הראל, זה עומרי אמסלם״

———
שלום לכןןןן
אני אוהבת את הפרק הזה כי זה נותן מבט נוסף על הצד הרגיש של דניאל וגם אנחנו מתחילות *קצת* לגלות על העבר של דניאלי שלנו!
מקווה שהסגר עובר לכן בנעימים❣️