המלאך שלי

פרק 8

״את בסדר?״
עומרי חזר על עצמו מחזיק אותי חזק כמפחד שאפול שוב.
לקחו לי כמה שניות כדי להתאפס על עצמי ולהבין את הסיטואציה לפני שיכולתי לקחת צעד אחורה מתנתקת מזרועותיו ״כן כן אני בסדר גמור״ לחשתי בקול שקט מסתכלת לכל מקום חוץ ממנו.

החיים לימדו אותי לעמוד על שלי ולא להתבייש מול אחרים אבל משהו בעומרי גרם לי לזנוח את כל העקרונות והאומץ שאימצתי לעצמי במהלך השנים וללב שלי להחסיר פעימה בכל פעם שהמבטים שלנו היו נפגשים ולגוף שלי להגיב כמו שלא הגיב זמן רב.

״אני בסדר, הכל טוב״ המשכתי למלמל מנסה לגרום לו להפסיק בי ככה, מתלבטת אם הגוף שלי רועד ככה מהמחסור בשעות שינה ומזון או מהמבט הבוחן של עומרי.
״את לא נראית בסדר, בואי נכניס אותך פנימה שמישהו יבדוק אותך״ אמר עומרי בטון בטוח מסמן לי שאני אצטרך להתאמץ יותר כדי שהוא יאמין לשקרים שלי.
״וואו זאת חתיכת דרך להחמיא לבחורה, להזכירך אני רופאה, אני לא צריכה שיבדקו אותי. זאת רק נפילת סוכר אני פשוט צריכה לשבת שניה״ עומרי נראה כאילו שוקל במוחו אם להאמין לי או לגרור אותי פנימה בכוח, לקח לו כמה שניות עד שנראה שהתרצה והוביל אותי לשבת על הספסל שעמד בצד הדרך, עומרי שיחרר את ידו ממני ונעץ בי מבט מהורהר למשך כמה שניות ואז מבלי שום התראה הסתובב ונכנס בחזרה לתוך בית החולים.
הבטתי בגבו של עומרי מתרחק ונעלם בתוך בית החולים ורק כאשר נעלם מטווח הראייה שלי יכולתי לסגור את עיניי ולשחרר את האוויר שלא ידעתי שהחזקתי בפנים.

פתחתי את עיניי בבהלה כאשר הרגשתי גוף מתיישב לידי רק כדי לראות את עומרי שהתיישב לידי והגיש לי כוס קפה ושקית מאפים שלפי השקית הנחתי שקנה בקפיטריה של בית החולים.
״זה לא הרבה אבל זה מה שהצלחתי להשיג בשעה הזאתי בתוך בית החולים״ הסביר לי כשראה את מבטי המהוסס וכשראה שאני עדיין לא מגיבה הוא החליט לפעול ולמשוך את ידי ולהניח את בה את כוס הקפה ועל רגלי את שקית המאפים המוגזמת.
״קדימה אל תכריחי אותי להאכיל אותך בכוח״ קולו הצרוד והבטוח הפר את השקט שהיה בינינו ומבטו הבהיר לי שהוא לא צוחק.

קירבתי את כוס הקפה לוגמת מהקפה החם אך עוד לפני שהספקתי לבלוע אותו ולהנות מהחום שלו בערב הקריר הזה גופי פלט אותו החוצה במהרה מה שגרם לעומרי להתרחק קצת במקומו מהתגובה הפתאומית שלי.
״כמה סוכר שמת לי?״ שאלתי מעוות את פרצופי נוכח גל המתוק והלא מצופה שהכה בגופי.
״שתיים, זה לא מה שכל הבנות שותות?״ הביט בי במבט מבולבל.
״אולי, אף פעם לא בדקתי, בכל מקרה תודה על המחשבה אבל אני לא יכולה לשתות את זה מבלי למות מהרעלת סוכר, אני שותה חצי כפית בלחץ״ הסברתי מנסה להישאר מנומסת ולהוקיר תודה על המחווה.

עומרי העלה חיוך לבן ומלא שיניים ״אני אפצה אותך פעם הבאה, בואי אני אקפיץ אותך הביתה ותאכלי את המאפים בדרך״ קבע והמתרומם ממקומו מסמן לי עם ראשו לקום גם
״לא״ הייתה המילה היחידה שהצליחה להוציא מפי גורמת לעומרי שלא היה רגיל שמסרבים לו להקשיח את גופו ולמבטו להאטם.

״כלומר זה מאוד נחמד מצידך והכל אבל אני אסתדר לבד, אני לא אגרום לך לנסוע לצד השני של העיר עכשיו וזה גם לא אתי״
״אתי-שמתי, ממש לא מזיז לי, זה בדרך שלי ואין מצב שאני משאיר אותך חצי מעולפת פה״ מבטו של עומרי שכאילו צעק לי שאינו עומד לוותר לי וחוסר הכוחות שלי להתמודד עם הנסיעה הביתה לבד גרמו לי לקום ממקומי בשקט ולעקוב אחרי עומרי לרכבו.

הרכב של עומרי היה בדיוק מה שהייתי מצפה מהיורש של ראש משפחת הפשע הגדולה בישראל.
הריינג׳ רובר השחורה שלו הייתה נראית מוזר בין כל שאר המכוניות בחניון בית החולים וכאילו זעקה את שמו.
החלונות מושחרים ומכונית עצמה המצוחצחת כל כך שנראתה כאילו יצאה היום מהסוכנות.
עומרי פתח לי את הדלת ואני נכנסתי פנימה מבלי להוציא מילה בוחנת את הריפוד העור השחור והניקיון הבוהק של הרכב גם מבפנים.

הנסיעה עברה בשקט מלבד לקול הרוח שהעידה על מהירות הנסיעה לא הגיונית של עומרי.
מהרגע שראיתי את הבניין שלי מיהרת לחלץ את עצמי מהחגורה במהירות, מנסה לזרז את התהליך ולהגיע הביתה כמה שיותר מהר.
עומרי עצר את הרכב מול לבניין שלי ולהפתעתי דומם את המנוע ויצא מהרכב עוד לפני שהספקתי להודות לו ולברוח.
״מה אתה עושה?״ הבלבול שחשתי היה נשמע חזק בקולי
״אני מלווה אותך הביתה״ עומרי הגיב כאילו לא הבין את השאלה שלי וזה היה הדבר הכי לגיטימי בעולם.
״אני מסתדרת לבד, תודה על ההצעה ועל הכל, שיהיה לך לילה טוב״ עקפתי את גופו ממהרת אל עבר שער הבניין ונכנסת במהרה אל המעלית מתחננת נואשות שתיסגר מהר אבל תפילותי לא נענו כאשר ראיתי את גופו השזוף של עומרי משתחל לתוך חלל המעלית רגע לפני שהיא נסגרה.

״אמרו לך פעם שאת הולכת ממש מהר?״ גיחך לעברי כשראה את הפרצוף הזועם שלי.
״אמרו לך פעם שאתה ממש עקשן?״ פלטתי לעברו מתוסכלת מהערב הזה שהרגיש כאילו ולא נגמר.
״יותר משאני יכול לספור״ השיב לי עם חצי חיוך ולפני שהספקתי להגיב ולהמשיך בשיחה המרתקת הזו צלצול המעלית התריע לנו שהגענו לקומה המיוחלת ומיהרתי לצאת מהמעלית ולפתוח את הדירה שלי בעוד עומרי הלך אחרי בצעדים גדולים ובטוחים.

״שוב תודה, שיהיה לך ערב טוב״ אמרתי בעודי נכנסת במהירות לתוך הבית מנסה לסגור אחרי את הדלת לפני שיספיק להגיב אבל ידו הגדולה של עומרי עצרה אותי מלעשות זאת ״ההורים שלך לא לימדו אותך שלא מנומס לא להציע לאורח להיכנס פנימה?״ ירה לעברי במבט משועשע
״לא כדאי לך לדעת מה הם לימדו אותי כי זה באמת לא מחזה יפה״ ירתי לעברו בחזרה מאבדת כל סימן של ביישנות ואי נוחות כאשר נגע מבלי שידע על נקודה רגישה.
״אני רגיל למחזות לא יפים אבל כנראה שלא הייתי צריך להגיד את זה, מצטער״ מבטו המשועשע דעך כלא היה ולרגע ממש יכולתי לראות זיק של סליחה בעיניו ״התכוונתי להציע לך שאני אבשל לך משהו לאכול כי שלא תחשבי שלא ראיתי שחוץ מהביס המסכן שאכלת מהקוראסון לא הכנסת כלום לפה אבל לפי המבט שלך נראלי שעשיתי מספיק להיום״
״אתה יודע לבשל?״ הרמתי לעברו גבה בוחרת להתייחס רק לחלק הזה של המשפט שלו.
״בואי נגיד שלכל אחד מההורים שלי היו תוכניות אחרות לגבי העתיד שלי״ מבטו המשועשע חזר רק לשניה לפני שהתחלף למבט אטום וקשה לפיצוח ״ שיהיה לך לילה טוב דניאל ותמסרי לאביגיל ד״ש״ הסתובב במקומו ונעלם חזרה למעלית משאיר אותי מבולבלת עוד יותר.