פרק 3- ארנבת מבוהלת
ככל שהמשכתי ללכת ביער החשוך, הצורך להדק את התחבושת המאולתרת שהייתה קשורה לרגל שלי התחזק, הכאב רק התגבר, עקצוצים מעצבנים החלו לעלות במעלה רגלי יחד עם תחושת הבערה שנגרמה מהפצע החשוף שהתחיל להזדהם. התחבושת אומנם עזרה אבל לא הרבה. מהרגל שלי נפלו ארצה טיפות של דם בקצב מתגבר בגלל ההליכה המהירה והמהירות המטורפת שבה הלב שלי פועם, שגרם לזרימה מהירה של מחזור הדם.
ידעתי שאני צריכה לנוח אחרת אני אאבד את ההכרה. אני יודעת שזה עומד לקרות בקרוב. הראש שלי מסתובב והתנועה ביער החשוך התחילה להיות מסורבלת וקשה, במיוחד כשהראייה שלי מתחילה להתערפל בשוליים ואני מתחילה לשמוע צפצופים באוזניים ממקור לא ידוע.
למה לכל עץ יש תאום? זה נורא מוזר, אני לא זכרתי את היער ככה. או יער כלשהו בכלל. היער שנראה ביום לבבי, ירוק ומזמין פתאום נראה לי כמו מקום אפלולי, מלא במפלצות מהסיוטים האפלים ביותר שלי ומקום מסתור לחיות פרא ומכשפים.
התיק שלי הכביד על כתפיי ואני יודעת שברגע שאוריד אותו אני אהיה תפוסה בכתפיים ויהיו לי סימנים אדומים, אם לא כחולים, על כל הכתף. מה לעזאזל יש בתיק הזה? הוא שוקל מלא. יש בפנים אבנים או משהו כזה?
צעקתי כשמעדתי לפתע על שורש בולט מהקרקע. רגע... שורש בולט? שלחתי את ידי אל האפלה וניסיתי להבין איפה אני נמצאת, מקווה שההשערה שלי נכונה ומצאתי את הדרך לכאן גם באפלה המפחידה. למזלי, צדקתי.
זה מקום המפלט שלי, פינת הקריאה שלי. מיהרתי אל הגומחה של הספרים וגיששתי אחר הספרים שלי. זו כנראה תהיה המזכרת היחידה שלי מצ'ארלי ואיימי, אחרי מה שקרה היום, אני בספק אם נשאר משהו מאחוזת הדרקון. רק הספרים והתיק שאני נושאת על גבי נשארו. כשהוצאתי מהגומחה את הספרים והכנסתי אותם לתא הגדול. למרבה הפלא, גיליתי שנשאר שם קצת אוכל מהבוקר. קיוויתי שנשאר כאן מעט מים אבל המימייה שהייתה שם הייתה ריקה. לא נשאר שם כלום. אפילו לא טיפה. אני מניחה שאי אפשר לקוות ליותר מדי מזל טוב.
פתחתי את השקית עם האוכל וגיליתי שיש שם פירות יבשים, זה בהחלט משהו אכיל. חתכתי לי חתיכה קטנה של אננס מיובש ודחפתי לתוך פי, מכריחה את עצמי ללעוס למרות חוסר התיאבון הבלתי רגיל שלי. הכל כדי להעביר את הטעם הרע שיש לי בפה כרגע ולהזרים קצת סוכר בדם שלי.
רק שיהיה לי כוח להתרחק מכאן, רחוק ככל האפשר. לקחתי את האוכל ודחפתי אותו לתא הגדול של התיק, סוגרת את האבזם הזהוב אחרי שאני מכניסה את האוכל והספרים לתיק מבלי לראות דבר בחשכת הלילה. את המימייה הכנסתי לכיס הצדדי של התיק הענק. אוכל למלא בה מים מאוחר יותר. אני חייבת למצוא את סופיה, אבל לפני כן, אני צריכה לתפור, לחטא ולחבוש את הרגל שלי. התהליך העדין של הריפוי לא יוכל להתחיל בלי שלושת התנאים האלה, במיוחד אחרי אובדן הדם והזיהום שנגרם מהלכלוך שהצטבר על רגלי בכל פעם שנפלתי לאדמת היער המלוכלכת.
סופיה בטח תדע מה לעשות, כמו תמיד. היא המלכה אחרי הכל, היא חייבת לדעת מה צריך לעשות במצב הזה. אני מקווה ששום דבר לא קרה לה. האבטחה של אחוזת הדרקון הייתה שנייה אך ורק לאבטחה שיש בארמון של משפחת דרגונר ואפילו את האבטחה הזו האש הכחולה איכלה באחוזה בכמה שניות בודדות. אם זה מה שהמכשפים יכולים ובוחרים לעשות, אני מפחדת ממה שעתיד לקרות אפילו יותר מהפגישה העתידית שלי איתם.
בזמן שסידרתי את האוכל טוב יותר בתוך התיק בין הספרים כך שהאוכל לא ימחץ, המשכתי ללכת כשהתיק נמצא מול פניי, שאוכל לראות בערך את הדרך בזכות האור החלש שבקע מהירח, שעזר במעט. את רוב הדרך עשיתי בעלטה ומעדתי בדרך, משתמשת בידיים וברגלים שלי בתור תחליף לעיניים. קולות מוזרים, שריקות ורעשים של ענפים ושרכים נשמעו מכל עבר, מה שגרם לי להתכווץ אפילו יותר בתוך עצמי, להכניס את הדברים לתוך התיק במהירות ולסובב אותו על גבי כדי שאוכל להסתכל טוב טוב לכל הכיוונים, ששום דבר לא יקפוץ עלי משום מקום.
לא ידעתי אם זה טוב או לא. ידעתי רק שאיימי ביקשה ממני להתרחק ושאני לא יכולתי לעזור לה ולצ'ארלי. ממש התביישתי בעצמי. הגוף שלי פשוט קפא שם כשראיתי את צ'ארלי מוטל ככה על רצפת המעבדה. תמיד ראיתי בו את הדמות החזקה שיכולה להתמודד מול כל איום אבל הפעם לא היה לו סיכוי. אם זה היה חייל עם חרב הוא היה מתמודד מולו אך לא עם האש הכחולה המוזרה הזו. אי אפשר לכבות אותה או להילחם בה. אפשר להוסיף את האש הזו לרשימת הדברים שאסור שיהיו קיימים בעולם הזה. בדיוק כמו המכשפים הנחשים האלה.
אני זוכרת שפעם שאלתי את איימי למה היא לא מלמדת אותי קסם, היא ממש טובה בזה, אבל היא רק ענתה שכשאגיע לגיל שש-עשרה היא תלמד אותי. עכשיו אני מצטערת שלא ביקשתי ממנה עד שהסכימה, שלא התעקשתי מספיק. אולי אם הייתי יודעת קסם הייתי יכולה לעשות משהו כדי לעזור להם ולא סתם לעמוד שם חסרת אונים ולאחר מכן לברוח כמו ארנבת מבוהלת. אני שונאת את הדבר הזה שנקרא זמן. אי אפשר לשנות את מה שקרה בעבר, אי אפשר לחזור לעבר ואי אפשר לעצור אותו מלהמשיך בדרכו חסרת המעצורים. הזמן הוא הקסם הכי חזק בעולם הזה.
זה לא הזמן למחשבות פילוסופיות שכאלה! אין לך זמן! את חייבת להתרחק! אבל... מה זה? למה...? למה יש פה כוכבים...? אחת, שניים, שלושה, ארבעה... הם מסתובבים סביבי בעליצות. אני לא אמורה לראות אותם... מקומם של הכוכבים הוא השמיים. לא מעל הראש שלי. הם אמורים להיות למעלה. עכשיו כשאני חושבת עם זה, בטח התעלפתי לשנייה ועכשיו אני שוכבת על קרקעית היער. אין לי יותר כוח לזוז ואני לא מרגישה את הרגליים שלי. זה לא טוב.
בשארית כוחותיי הזזתי את עצמי לכיוון עץ מחוספס ונשענתי על הגזע שלו, מושכת את התיק אל חיקי ומנסה להתחמם. אני לא יודעת אם הצלחתי או אם סתם דמיינתי את כל החלק הזה, כי פתאום הכל התערבל והסתבך בעצמו, ואז העולם נהיה שחור.
***
YOU ARE READING
My Destiny: Warrior {hebrew}
Jugendliteraturקאת'רין מעולם לא חשבה שהחיים השקטים שלה יתהפכו. רגע אחד היא ביער, קוראת את הספרים האהובים שלה, וברגע השני מנסה להיחלץ מלהבות כחולות ששורפות את אחוזת הדרקון, הבית שלה. כשהיא יוצאת משטח האחוזה ופוגשת אותו היא מבינה שהמסע שלה מתחיל. אז... שנתחיל גם אנ...
