פרק 7- הוא לא יבוא
-כעבור יומיים-
"הנה הכפר. את רואה אותו קייט?" שאל אותי לוקאס ואני התעוררתי מהנמנום שאחז בי. כבר התרגלתי לישון על מיטה שזזה, כלומר, בידיים של לוקאס.
"כן אני רואה" עניתי לו "אז מה התכנון שלנו?" שאלתי.
"טוב, אז ככה- אנחנו שוכרים מקום בפונדק כלשהו. מחר נחפש רופא ולאחר מכן נלך לקנות לך בגדים. אנחנו נשארים פה מקסימום יומיים כי אני לא יודע אם המכשפים מחפשים אחרינו או לא." לוקאס אמר.
"מעולה." אמרתי וחייכתי אליו "אז תעיר אותי כשנגיע"
"בסדר קייט" הוא נאנח "אבל כשאני אפצע, את תצטרכי לסחוב אותי בזמן שאני ישן."
"היית רוצה" גיחכתי אליו.
הוא פשוט משך בכתפיו ואמר "זה מה שאת אומרת. את חייבת לי בגדול."
"מה שתגיד. תן לי לישון אני ממש עייפה."
"לילה טוב" הוא אמר ואני שקעתי בשינה עמוקה.
***
שמעתי את איימי קוראת לי.
"איימי? איימי?! איפה את?" צעקתי והסתכלתי סביב.
מכל עבריי היו פרחים אדומים בשיא פריחתם, הם התפרסו עד האופק.
כאשר הסתכלתי למעלה לא ראיתי את השמש אך בכל זאת היה אור.
"איימי?" קראתי בשקט הפעם.
בום. בום. בום.
מה זה היה? מפחיד... בטח סתם דמיינתי זאת.
בום. בום. בום.
"מי שם?!" צעקתי ופתאום הבומים התחזקו, הפרחים החלו לנבול ועלי הכותרת שלהם נשרו והפכו לאש כחולה שאפפה אותי מכל הכיוונים.
התחלתי לרוץ. מנסה להתרחק ובוכה לאיימי ולצ'ארלי תוך כדי.
דמעות גדולות ושמנות שתגלגלו על לחיי בעודי רצה.
פתאום שמעתי את לוקאס וקראתי אליו "לוק! איפה אתה? תציל אותי!"
"הוא לא יבוא. הוא כבר מת. כולם מתים."
***
"קייט!" שמעתי את לוקאס קורא "תתעוררי!" והרגשתי שמנערים אותי.
"לוקאס," בכיתי אליו "אתה לא מת!"
"ברור שלא! מה חשבת שאני אמות כל כך בקלות? היה לך סיוט... אז באתי אלייך מהחדר שלי." אמר והצביע על דלת עץ שהייתה בחדר.
"איפה אנחנו?" שאלתי וכאשר התרוממתי ראיתי שאני שוכבת בחדר על מיטה מעץ עם מזרון נוח.
החדר היה מרוהט בפשטות- שולחן ושני כיסאות, מיטה, דלת אחת לשירותים ואחת שמחברת בין החדר שלי לשל לוקאס.
"אנחנו בפונדק בכפר. תתארגני" אמר והצביע על השיער שלי "אנחנו יורדים לאכול ארוחת ערב. ודרך אגב, אמרתי לבעל הפונדק שאת אחותי, כדי שלא יחשוד שחטפתי אותך או משהו בסגנון. אם מישהו שואל אותך מה קרה לך ברגל תגידי שנפלת מעץ כשניסית לקטוף תפוחים. ואל תשכחי להסוות את הטבעת שלך."
***
"את באה קייט?" לוקאס שאל אותי מעבר לדלת.
"כן, רק שנייה." אמרתי ואספתי את שיערי הרטוב לקוקו. כמה טוב לעשות מקלחת חמה. בנהר היה קפוא ולא יכולתי לחפוף כמו שצריך. אני לבושה בבגדים חדשים שלוקאס הביא לי וממחר כבר יהיו לי בגדים משלי, תודה לאל על זה. עם החולצות הענקיות עוד הסתדרתי, אבל זה מאוד מעצבן להדק כל שנייה את החגורה המאולתרת כדי שהמכנס, שגדול עלי בכמה מידות, לא יפול.
יצאתי מהחדר אל המסדרון החשוך וראיתי שלוקאס מחכה שם בפרצוף חסר סבלנות. לפחות הוא התקלח, חשבתי לעצמי ושאלתי אותו "למה אתה מחכה לי? יכולתי לבוא לארוחת ערב לבד. אני לא ילדה קטנה."
"ילדה קטנה או לא זה לא משנה. איך את מתכוונת לרדת בגרם המדרגות עם הרגל שלך?" אמר והצביע על גרם מדרגות חשוך שלא שמתי לב אליו עד שאמר שהוא שם.
"בסדר, בסדר. בוא נלך לאכול, יש פה אנשים שגוועים ברעב!" אמרתי וכחיזוק הבטן שלי השמיעה קולות.
"רק אל תאכלי אותי! אני חף מפשע!" אמר וצחק.
"מה עדיף? להרים אותך או לתמוך בך?" הוא שאל
"לתמוך... אם תרים אותי אני ארדם שוב ואני רעבה בטירוף!" אמרתי לו והוא צחק והתקדמנו אל עבר גרם המדרגות.
ירדתי מדרגה אחת בקושי רב. המדרגות האלה אולי נראות ישרות ונוחות אך אני הרגשתי כיאלו אני מנסה לרדת מצוק- הרגל כאבה לי ואני לא בדיוק ירדתי במדרגות, אני יותר החלקתי עליהן.
"קייט, נמאס לי. אני מרים אותך וזהו." הוא אמר, ניסיתי למחות אך כבר הייתי באוויר.
באתי לצעוק אך לוקאס השתיק אותי "את רוצה לחשוף אותנו? הם יגלו שאנחנו לא אחים וזה לא יהיה טוב" לחש לי והמשיך לרדת במדרגות התלולות.
"המשחק מתחיל." אמרתי לעצמי בלחש וראיתי את לוקאס מהנהן הינהון זעיר שרק אני יכולתי לראות.
גרם המדרגות הסתיים ועמדנו במרכז חדר האוכל שהיה גם חדר הכניסה לפונדק.
***
היי! אני אשמח אם תפיצו את הסיפור שלי ותעשו לייק (זה מראה לי שאהבתם את הסיפור ולא נכנסתם אליו בטעות)
פורים שמח ונתראה בפרק הבא אנשים! :)
נ.ב- יש כבר 500 צפיות! תודה לכולם!!!
YOU ARE READING
My Destiny: Warrior {hebrew}
Teen Fictionקאת'רין מעולם לא חשבה שהחיים השקטים שלה יתהפכו. רגע אחד היא ביער, קוראת את הספרים האהובים שלה, וברגע השני מנסה להיחלץ מלהבות כחולות ששורפות את אחוזת הדרקון, הבית שלה. כשהיא יוצאת משטח האחוזה ופוגשת אותו היא מבינה שהמסע שלה מתחיל. אז... שנתחיל גם אנ...
