~כעבור שבועיים ~
השבועיים האלה עברו די מהר הכל הלך די טוב, יובל לא מתקרב אליי יותר, אני ואביבית חברות ממש טובות וממש כיף לי בשבט כל השכב"ג ממש נחמדים, אני מדריכה ביחד עם שיר ויש לנו את החניכות הכי טובות שאפשר לבקש, קיבלתי מאה במבחן בהיסטוריה ושיבצו אותי בחמש יח"ל אנגלית.
7:00 בבוקר אני קמה ומתחילה להתארגן אני מוציאה מהארון ג'ינס כחול עם כמה שפשופים וקרעים עליו, פוטר שחור, נעליים שחורות וחולצת פלנל אדומה שקשרתי סביב המותן.
כמו תמיד אני מכינה לי ולשי ארוחת בוקר ואז אנחנו נוסעות לכיוון בית הספר, אחרי שאני חונה אני פוגשת את שיר בכניסה לבית הספר ואנחנו הולכות ביחד לשיעור תאטרון, בחודש הבא השכבה של שיר מעלה הפקה אז אנחנו עוזרים להם עם התפאורה, התחלקנו לזוגות וכל זוג אחראי על משהו מסוים, אני ושיר אחראיות על קוביות הבמה אז אנחנו צריכות לצבוע אותן, אחרי שהורדנו את כל הקוביות למחוץ למבנה אנחנו מתחילות לצבוע, זה לוקח לנו מלא זמן ואנחנו לבד אז אנחנו מתחילות לדבר.
"את זוכרת את עץ הפרפרים?" היא שואלת
"כן.. " אני עונה בקול חולמני, נזכרת ביום שמצאנו אותו, עץ ענק וחלול ליד הגן שעשועים והיינו משחקות שם שעות ואז ממשיכה "הוא עדיין קיים?"
"כן אבל הוא לא נראה כמו פעם, כרתו לו את הענפים הגדולים שהיינו יושבים עליהם" היא אומרת בקול מבואס
"את זוכרת שהבאנו לשם כריות ומזרונים והפכנו את העץ לזולה?"
"כן היינו כל כך קטנות בקושי הצלחנו להרים אותם היינו צריכות לקרוא לרוני ומישל שיעזרו לנו" היא אומרת נזכרת וצוחקת, יש לה צחוק כל כך מתוק, אבל הוא שונה הוא אמיתי, כשאנחנו נמצאות ליד אנשים אחרים הצחוק שלה משתנה לצחוק חלש יותר, מאופק יותר, אני לא שמה לב שאני בוהה בה עד שהיא קוראת לי
"ליאם.. ליאם הכל בסדר?" היא שואלת
"אממ? או כן סורי" אני אומרת מפסיקה לבהות
"זה נראה כאילו את חושבת על משהו" היא אומרת מתעניינת
"כן סתם עלו לי זיכרונות" אני אומרת מנסה להסתיר את הסיבה האמיתית "תגידי את זוכרת למה קראנו לעץ עץ הפרפרים?" אני שואלת מעבירה נושא
"כן, תמיד היו עפים מלא פרפרים סביבו ואם אחד מהם היה פצוע היינו שמים אותו בתוך החלק החלול ויום למחרת הוא כבר לא היה שם" היא עונה בחיוך ואני מחייכת בחזרה יש לה חיוך כל כך יפה שכל מה שאני רוצה זה לגרום לה לחייך ולצחוק תמיד, והשפתיים שלה פאק כל מה שבאלי לעשות זה לנשק אותן.
רגע מה?? מה אני חושבת?? אני נדלקת עליה?? אני לא יכולה להידלק עליה! היא החברה הכי טובה שלי! אני מנערת את המחשבות האלה מהראש וממשיכה לצבוע. אחרי כמה שעות אנחנו סוף סוף מסיימות ואני הולכת הבית, ברגע שאני מגיעה אני הולכת לחדר ומתקשרת לשרה, אווה וריי בפייסטיים, אווה ושרה היו ביחד בחדר.
"היוש " אני אומרת בחיוך
"מה קורה ליאם?" הם שואלים ביחד
"האמת שמצוין אבל אני ממש עייפה כל היום צבעתי את הקוביות לתפאורה עם שיר" אני אומרת
"הוווווו" הם אומרים בקול מקניט וצוחקים ואני פשוט מגלגלת עיניים
"מה?" אני שואלת בהרמת גבה
"את לא שמה לב שאת מדברת עליה כל הזמן?" שרה אומרת צוחקת מדגישה את המילה 'כל'
"למישהי פה יש קראש" ריי מוסיף
"מהה?? זה לא נכון!!!" אני אומרת מיד בקול מרגישה את הלחיים שלי מאדימות והם פשוט צוחקים
"אוקיי אולי אתם צודקים" אני נאנחת ומעיפה את הראש אחורה על הכרית
"למה את מבואסת מזה?" אווה שואלת
"כי אני לא יכולה להידלק על חברה הכי טובה שלי!" אני אומרת והם מרימים גבה "חוץ מכם אני מתכוונת" אני אומרת בחיוך ואז ממשיכה "חוץ מזה היא סטרייטית" אני אומרת ואז מסתכלת על המסך ורואה את אווה ושרה יושבות צמוד, למרות שלא ממש ראו את היד דרך המצלמה אפשר היה להבין שהיד של שרה נמצאת על הרגל של אווה והיד של אווה מעליה, אווה לא הפסיקה לבהות בשרה כל השיחה
"עזבו אותי מה קורה בניכן? יש משהו שאתן לא מספרות לנו?" אני שואלת בעוקצניות והרמת גבה וריי צוחק אווה ושרה מיד נהיות אדומות
"מה? אהה לא, לא קורה כלום" אווה מגמגמת בביישנות
"קוראים לנו אנחנו חייבות ללכת" שרה אומרת במהירות ומנתק את המצלמה, ריי ואני מסתכלים אחד על השנייה ומתחילים לצחוק
"יש בניהן משהו?" אני שואלת את ריי עדיין צוחקת מעט
"אין לי מושג אבל גם אני חושב, הן כל הזמן ביחד יותר מבדרך כלל והן ממש נמרחות אחת על השנייה" ריי אומר בחיוך גם צוחק טיפה
"אתה חייב לבדוק מה קורה שם" אני אומרת
"אל תדאגי אם אני אגלה משהו אני ישר אומר לך, אני גם צריך לזוז ביי" הוא אומר בחיוך
"ביי" אני עונה והוא מנתק.
YOU ARE READING
I've loved you since we were 17
Romanceהן היו החברות הכי טובות בתור ילדות אבל נפרדו כשאחת מהן הייתה צריכה לעבור. עכשיו היא חוזרת שש שנים לאחר מכן, אחרי ששתיהן עברו כל כך הרבה בנפרד האם הקשר יחזור לאיך שהיה קודם? או שישתנה? לטובה או לרעה זו השאלה האמיתית
