I've loved you since we were 17

~פרק ארבעים ושבע~

~נקודת מבט ליאם~

אנחנו מגיעות הביתה ורואות את אימא שלי בסלון, אני אומרת לשיר לעלות לחדר ואני הולכת לדבר עם אימא שלי.

"היי אימא אני צריכה לדבר איתך" אני נכנסת לסלון

"הכל בסדר?" היא עוצרת את הטלוויזיה ומסתכלת עליי

"לא בדיוק" אני מתיישבת לידה "נכון שיר נמצאת הרבה אצלנו?"

"כן בגלל שאתן ביחד" היא עונה 

"מה? איך ידעת?" אני שואלת אותה בבלבול

"אתן כל הזמן ביחד וכל פעם שהיא חוזרת מהבסיס את מנסה להוציא אותי מהבית" היא עונה

"וואו אוקיי לא ידעתי שהיינו עד כדי כך שקופות אבל בכל מקרה, היא סיפרה עכשיו להורים שלה והם זרקו אותה מהבית ואין לה איפה להיות עד שאחיה יחזור מחול היא יכולה להישאר אצלנו בינתיים? זה שבועיים והיא גם ככה רוב הזמן בבסיס" אני מבקשת ורואה על הפנים שלה שהיא עצובה בשביל שיר

"בטח שהיא יכולה להישאר! מה זה הדבר הזה לזרוק את הבת שלך בגלל דבר כזה?!" היא אומרת בכעס "שתישאר כמה שהיא צריכה" אני מחבקת אותה

"תודה אימא" אני אומרת והולכת לחדר

"אני יכולה לדבר איתה?" היא שואלת כשאני במסדרון

"כן אני כבר אקרא לה" אני עונה, אני נכנסת לחדר ורואה את שיר יושבת על המיטה ומקפיצה את הרגל בלחץ "היא הסכימה אבל היא רוצה לדבר איתך" אני אומרת לה

"אוקיי" היא מוציאה אנחת רווחה.

~נקודת מבט שיר~

אני הולכת לסלון ורואה שאימא של ליאם מחכה לי.

"היי אתי" אני אומרת בלחץ

"היי מתוקה בואי שבי" היא אומרת בחיוך רך ואימהי "ליאם סיפרה לי מה קרה, רק רציתי לומר לך שאת מוזמנת לפה תמיד ושאני פה בשבילך לכל דבר שתצטרכי"

"באמת?" אני שואלת

"בוודאי כל דבר שתצטרכי, את כמו בת נוספת בשבילי גם ככה" היא אומרת בחיוך ואני מחבקת אותה

"תודה" אני אומרת עם דמעות בעיניים אבל היא מנגבת אותם

"לכי שלא תחכה לך" היא אומרת בחיוך, אני צוחקת טיפה והולכת לחדר של ליאם

"היי הכל בסדר?" היא שואלת כשאני נכנסת לחדר

"כן" אני מנגבת את הדמעות שהספיקו לרדת מחדש כשהלכתי לחדר

"מה היא אמרה?"

"שאני מוזמנת לפה תמיד ושהיא פה בשבילי" אני עונה והיא מחבקת אותי

"את רואה אמרתי לך שיהיה בסדר" היא אומרת בחיוך "בואי נלך לישון את בטח מותשת מכל הדרמה, מחר נכניס את כל החפצים שלך"