I've loved you since we were 17

~פרק ראשון~

נקודת מבט ליאם

"ליאם תמהרי אנחנו צריכים לצאת" אני שומעת את אמא שלי קוראת לי

"אני באה אמא"

אני נאנחת כשאני סוגרת את דלת תא המטען אחרי שהכנסתי את המזוודה האחרונה, אני מסתובבת ומסתכלת בפעם האחרונה על הבית בו חייתי בששת השנים האחרונות, וכל הזיכרונות מהבית עולים הטובים והרעים, רואה את בית העץ הקטן והנדנדה שאבא שלי בנה בשבילי ובשביל רוני ושי, על החור בגדר שריי עשה בטעות כששיחקנו כדורגל, ואז את שלט ה"למכירה" שעמד בכניסה לבית

"זהו זה אנחנו באמת עוזבים" אני אומרת לעצמי "למה אנחנו צריכים לעזוב היה לנו כל כך טוב פה"

"קדימה ליאם!" אמא שלי צועקת לעברי פעם נוספת, אני לא אומרת כלום רק נכנסת לרכב, אני מתיישבת ליד שי ונשענת על החלון

"זה יהיה טוב בשבילנו ליאם"

"מה שתגידי" אני ממלמלת לעצמי, זה יהיה טוב בשבילה ובשביל שי אבל לא בשבילי, אמא שלי קיבלה הצעת עבודה בעיר הקודמת שלנו אז היינו חייבים לעבור, לרוני לא באמת מפריע כי כל החברים שלה משרתים איתה בבסיס גם ככה ולשי אין הרבה חברים בבית הספר אז לעבור יעשה לה טוב, אבל אני לעומת זאת שנאתי את העיר הקודמת שלנו, לא היו לי חברים, עשו עליי חרם שנמשך שלוש שנים, היו מקללים אותי בלי הפסקה, "שמנה" "מפגרת" "זונה" המילים האלו הדהדו לי בראש במשך שנים הייתי בת תשע כשהתחילו את זה, מי קורא לילדה בת תשע זונה??? בסופו של דבר אחרי שבמשך שלוש שנים סבלתי ההורים שלי החליטו לעבור, כל כך שמחתי כשעברנו כי פה באמת קיבלו אותי, כשהגעתי לבית הספר החדש פחדתי שלא יאהבו אותי כמו שקרה שם אבל זה היה בדיוק ההפך מיד כשהגעתי שלושה ילדים קיבלו את פניי, ריי, שרה ואווה, הם הראו לי את המקום והתחברנו מיד, היינו החברים הכי טובים, כשאבא שלי נפטר הם היו לידי במשך חודשים, הם עזרו בשבעה והכריחו אותי ללכת ללימודים כשלא רציתי לצאת מהמיטה. בזכותם חזרתי לצופים והכרתי את המשפחה השנייה שלי, כשיצאתי מהארון כל כך פחדתי אבל הם היו לצידי לאורך כל הדרך, הם ידעו עוד לפני שאמרתי משהו.

היה לי כל כך קשה להיפרד מהם בכיתי במשך ימים כשאימא שלי הודיעה לי שעוברים.

הם הבטיחו לי שנדבר כל יום אבל אני מפחדת שהקשר פשוט יתנתק.

"לחיי התחלות חדשות" אני אומרת בציניות מסתכלת על העיר בה חייתי את השנים הכי טובות שהיו לי לפני שנרדמתי

"ליאם קומי הגענו" אמא שלי אומרת כשהיא מרעידה אותי בעדינות בכתף

"כבר?" אני שואלת בזמן שאני מתמתחת טיפה בשביל להתעורר לגמרי

"נו קומי כבר יא עצלנית!" רוני צועקת לעברי בצחוק ואני פשוט דופקת לה מבט עצבני שגורם לה לשתוק, אני יוצאת מהרכב מסתכלת על הבניין, כן עברנו לבניין מבית פרטי עם חצר ובית עץ לדירה קטנה בבניין.