I've loved you since we were 17

~פרק אחד עשרה~

~אחרי שעה~

הבטן שלי מתהדקת והריאות שלי מתכווצות בדרך הכי טובה אבל כואבת שאפשר, אני כל כך חסרת נשימה שאני לא יכולה אפילו להוציא קול, אני מרגישה דמעות זולגות לי על הפנים והצוואר. אני מניחה את היד על הכרית לתמיכה כדי שלא אפול איכשהו, ליאם שוכבת לידי אבל בניגוד אליי היא ממש מרעישה, מספיק כדי להעיר את האחרים.

אני שומעת צעדים מתקרבים אלינו.

"מה יכול להיות כל כך מצחיק שאתן עושות כל כך הרבה רעש?" שני אומרת בקול אימהי

ליאם מניחה את שתי הידיים שלה על הפה מנסה לעצור את הצחוק שלה ואני מתנשפת מנסה לחזור לנשום רגיל בזמן שאני ממשיכה לצחוק.

שני רק מחייכת ויוצאת מהסלון חזרה לחדר של אביבית, ברגע שהיא יוצאת ליאם משחררת צרחת צחוק, אני מכסה את פיה עם הידיים שלי והיא צוחקת לתוך הידיים שלי.

"ג'ואי מאמא" היא אומרת בין נשימות לתוך הידיים שלי.

למען האמת הבדיחה לא הייתה כזאת מצחיקה אבל אני צוחקת מהצחוק של ליאם והיא צוחקת יותר מהצחוק שלי וככה זה ממשיך.

שתינו שוכבות על הספה שנפתחת למיטה כי אנחנו האחרונות שהלכו לישון, אביבית שני ונועה ישנות בחדר של אביבית, רוי ליאור ורותם ישנים בחדר של אח שלה וניר עידו וגל ישנים בחדר אורחים ולנו נשאר רק הסלון, היא הציעה לנו לישון בחדר של ההורים שלה אבל זה הרגיש לנו מוזר.

"זה לא היה כזה מצחיק אני לא מבינה למה את צוחקת כל כך חזק" אני אומרת לה אחרי ששתינו נרגענו.

"מה??? את צחקת הרבה יותר ממני! את צחקת כל כך חזק שלא יצא לך קול!" היא עונה בקול

"למה את מרגישה את הצורך לצעוק אני ממש פה לידך!" אני אומרת

"לכי זדייני את יודעת שאני צועקת כשאני מתרגשת ממשהו"

"אני לא מבינה למה את מתרגשת כל כך מג'ואי" אני אומרת כשאני מתיישבת ולוקחת את הטלפון שלי

"תזכירי לי שוב מי זה ג'ואי?" היא אומרת מחכה שאגיד 'ג'ואי מאמא'

אני מגלגלת עיניים ועוברת על ההתראות שלי, התראות אינסטגרם, התראות מייל וכמה הודעות וואצאפ, אני עוברת על ההודעות ואחת מהן תופסת לי את העין, היא מלאון.

~לאון3>~

אני מצטער על קודם, לא הייתי צריך להעמיד אותך במצב הזה אבל אני לא מצטער ששאלתי

אני רוצה לענות לו אבל ההיגיון שלי אמר לי להתעלם מההודעה.

"מישהו חשוב?" היא שואלת מתיישבת ומסתכלת לי בטלפון.

אני מוחקת את ההתראה אחרי שהיא כבר הספיקה להסתכל.

"כבר לא"