אמה, ג'ולס, טיי, ליבי וקיט הלכו לאיבוד. ביער. בארץ אחרת. ללא כל מושג איפה הם או איך ליצור קשר עם חבריהם.
אבל התברר שזה לא כל כך נורא כשהם מצאו את החווה.
"זה נראה כמו סיפור אגדה," אמר קיט כשהם רכנו מעבר לשפת גבעה והשקיפו על בקתת עץ, אורווה עם סוסים, שדה תותים, לול תרנגולות, בור אש מכותר באבנים ומעין מקום עם מטרות ודחלילי מתכת. "רק יותר... נו, אתם יודעים, מציאותי."
"תראו! מישהו יצא מהבקתה שם!" לחש טיי. ואכן, מישהו יצא מהבקתה שם. היה לו שיער בלונידי ארוך וחלק, ואמה ראתה את אור השמש משתקף מעיניו הכחולות. הוא לבש חולצת עור קצרה, מכנסי עור עם הברך ומגפי רוכבים.
למרות המגפיים הקשוחים-למראה, הוא נדמה עדין ומתחשב, כמי שלא יפגע בזבוב. על כתפו היה תלוי שק עור לבן ועל צווארו הוא ענד שרשרת מחרוזי זכוכית-ים כמו שג'וליאן ענד על פרק ידו.
הוא נראה ערני, למרות שזאת הייתה שעת בוקר מוקדמת. החולצה שלו הייתה תלויה ברפיון, כאילו רק לבש אותה. הוא ניגש אל אורוות הסוסים ונכנס. כעבור כמה רגעים הוא יצא כשהוא אוחז ברסנה של סוסה לבנה יפהפייה.
הסוסה לא הייתה מאוכפת. נראה שהוא השתמש רק ברסן.
הוא הניף את עצמו אל גבה בקלילות, ואז רכן ומלמל באזנה. היא צהלה באושר, והם התחילו לרכוב לכיוון היער.
ג'וליאן פנה אל השאר. "אנחנו עוקבים אחריו?"
"אנחנו עוקבים אחריו," אישר טיי. "יש מצב שהוא מסתיר כמה סודות עמוקים." עיניו האפורות נצצו בהתרגשות.
כן, כן. הם עקבו אחרי הנער.
הוא רכב על גבה של הסוסה בחינניות שלווה, כאילו רקד. לבסוף הם הגיעו לפינת יער שקטה, עם אגם בצל כמה עצים. הנער ירד מגבה של הסוסה וניגש אל המים. הוא לא טרח לקשור אותה; נראה שבין הסוסה אליו יש קשר בל יינותק.
אמה רכנה אל ג'ולס ולחשה באוזנו, "אתה חושב שהנער והסוסה הם פראבטאי?"
ג'וליאן החניק צחוק.
אבל אמה צדקה, פחות או יותר. הסוסה לא ניסתה להתמרד או לברוח או להסיר את הרסן. היא ליחכה עשב בזמן שהנער הוציא מהשק הלבן שלו מעין בד אדום כהה ופרש אותו על הדשא הלח על שפת המים. הוא הוציא כמה גבעולים יבשים של מרווה, קשורים יחד בחוט. הוא הניח את המרווה על אבן שטוחה, הכה בשתי אבנים והבעיר אותה. המרווה השרופה מילאה את האוויר בריח נפלא.
הנער התיישב בישיבה מזרחית על השמיכה, כששתי ידיו בחיקו וגבו זקוף. עיניו נעצמו, והוא נשם נשימות סדירות ועמוקות. כעבור כדקה הוא התחיל לשיר, זמרור שקט ומוזיקלי שהרגיע את שריריה הקפוצים של אמה וגרם לטיי להשעין את ראשו על כתפה של ליבי.
אמה כמעט הצטערה כשהוא השתתק, אמר משהו בשפה המוזרה שלו וטבל את המרווה באגם. הוא החזיר אותה לתיק ביחד עם הבד האדום וניגש אל הסוסה שלו.
"שנחזור, יסמין?" שאל. בקולו העדין עדיין נשמעו שרידים של המבטא היפהפה ששר בו קודם.
הוא עלה אל גבה של יסמין והחזיר אותה לאורווה. כשיצא משם, הוא סגר את הדלת ואז פנה והביט לכיוון הגבעונת שעליה הסתתרו אמה והאחרים. "אתם יכולים לרדת," קרא.
הם ירדו, וג'וליאן חייך אל הנער בביישנות. "מצטער, לא התכוונו להפריע. פשוט הלכנו לאיבוד, ואז ראינו אותך יוצא מהבקתה הזאתי, ולא יכולנו לשלוט בעצמנו."
"זה בסדר גמור," חייך הנער. "אני קורט, דרך אגב."
"אני ג'וליאן, ואלה אמה, טיי, ליבי וקיט."
"אתה שר ממש יפה," אמר טיי. "איזו שפה זו?"
"זאת שפה הודית עתיקה שנקראת סנסקריט," אמר קורט. "כל המנטרות הטיבטיות כתובות בה."
"מנטרות?" שאל קיט. "זה לא מה שמכשפים עושים כדי לזמן שדים ודברים כאלה?"
"קודם כול, אני לא מכשף," אמר קורט בחיוך. "דבר שני, לא כל המנטרות נועדו לזימון שדים. זה כמו רונות. כמו שיש רונות לנשימה ורונות לריפוי ורונות לגמישות, כך יש גם מנטרות לזימון ומנטרות להרגעה ומנטרות להתחברות."
"התחברות?" שאלה אמה. "התחברות למה?"
"לתת מודע שלך. לערות שלך, לאושר שלך," ענה קורט במשיכת כתף. "להרבה דברים. בינתיים, אתם רעבים? בדיוק התכוונתי להכין אוכל."
אוקיי, זה היה ממש מטומטם.
