*אולר, למי שלא זוכר, הוא האל הנורדי של נעלי השלג.
סיימון הסתובב לתומו ברחבי ניו יורק. הוא ניסה לחשוב על מילים לשיר חדש, ואז הטלפון שלו צלצל. הוא ענה, מופתע. "היי, איזי," אמר. "מה קורה?" "אצלי הכל טוב, אבל אצל ג'ייס לא כל כך," היא אמרה. "הוא ניסה לעשות אתמול 'מלאכי שלג' כמו שהראת לו, ונרדם." "הוא נרדם בשלג?!" סיימון ניסה שלא לפרוץ בצחוק. מי נרדם בשלג? "נו, ואיך היה לו?" איזי צחקה. "קר, אני מניחה. הוא התעורר חולה ומכוסה בשלג, וחשבתי שאתה צריך לדעת." סיימון חשב רגע. "כמה זה גרוע?" "לא נורא, אבל הוא ממש רוצה אותך. חשבתי שכדאי שתבוא למכון, לראות מה שלומו." סיימון נעצר בבת אחת והסתובב כדי לחזור למכון. "אני בדרך. מה עם אלק?" היה לו נדמה שהוא מרגיש אותה מחייכת. "איך אתה יודע?" "ניחוש פרוע. מה איתו?" "זה לא השפיע עליו בצורה כל כך חמורה. הוא קצת חלש, כאבי ראש פה ושם, אבל הוא עדיין כשיר לעבודת שטח. ועדיין טוב יותר מכולנו." סיימון חייך. "יופי. הנחתי שקטע הפראבאטאי הזה עובד ככה. חמש דקות ואני שם." "תודה. ביי, סיימון."
"ביי."
***
אלק ניסה לעודד את אחיו, שהשתגע מרוב שיעמום. "זה יעבור," הוא ניסה. "היי, תסתכל על הצד החיובי. תוכל לבלות את כל היום עם סיימון." ג'ייס עשה פרצוף. "אני רוצה לעזור לכם לצוד שדים. משעמם לי." "לא בא בחשבון," פסק אלק. "אבל אתה מבין, זה באשמת השלג. השלג אשם." "אי אפשר להאשים שלג, אלק," אמר ג'ייס והתרומם על מרפק אחד. "הוא לא חי. אין לו רגשות." "אוקיי..." אלק זע במקומו. "אז את מי אפשר להאשים?" "את אולר!" אמר סיימון שנכנס בדלת בחיוך רחב, אוחז בידו כמה ספרים. "הוא אל נעלי השלג, והכי קרוב לאל שלג שיש. והוא חי, יש לו רגשות, אז אפשר להאשים אותו." הוא ניגש אל אלק, שקם ממקומו, והם החליפו כיפים. אלק יצא מהדלת. "תודה," הוא לחש לסיימון. "הוא מחרפן לי את המוח בדיבורים על לצאת לצוד שדים. אולי אתה תצליח להכניס קצת היגיון למוח שלו." "על לא דבר," ענה סיימון בקריצה. הוא התיישב במקום אלק ונתן לג'ייס נשיקה על המצח. "אז מה," אמר, "נרדמת בשלג, הא?" "הייתי עייף!" מחה ג'ייס. "אתה לא יכול להאשים אותי." "בוודאי שלא," אמר סיימון. "זה למה אני פה. ללמד אותך את מי אתה תמיד יכול להאשים." הוא הרים את אחד הספרים שהחזיק- מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד- ספר ראשון- להב הקיץ. "רוצה לשמוע סיפור מיוחד מדוד סיימון?"
***
"'רוחי נפלה. חשבתי שגמדים מוכשרים בחישול כלי נשק. איכשהו קיוויתי שבליץ יוכל לספר לי משהו על...'" סיימון השתתק כשראה שג'ייס כבר לא מקשיב לו. הוא נרדם, ראשו שעון על ברכיו של סיימון. על שפתיו עוד היה החיוך מהאתנחתא הקומית האחרונה שסיימון הקריא לו מתוך הספר. הוא צחק כל כך ששמע את השורה 'בהיתי בלהב ותהיתי אם יכול להיות שסבא-רבא-רבא שלי נמצא בו איכשהו'. סיימון הניח בצד את הספר והתחיל ללטף בעדינות את פניו של ג'ייס, בעודו אומד את בריאותו מבלי משים. החום שלו ירד. הוא הפסיק להתעצבן כי הוא לא יכול לצאת לקטול שדים. הוא הפסיק להתעטש ולמשוך באפו ללא הפסקה. סיימון חייך. נראה שריק ריירדן מהווה תרופה אולטימטיבית לא רק לפאנפיפול מושבעים מזמן, אלא גם למעריצים חדשים.
