ג'ייס, סיימון וקליירי ישבו בסלון ביתו של לוק. לא מזמן ג'ייס השתחרר משליטתו של סבסטיאן, והאחים השתקנים באו כל כמה ימים לראות שהקשר לא מתחדש. ג'ייס היה אמור להיות לבדו, אבל הוא די נלחץ מהאחים השתקנים, ולכן ביקש מסיימון וקליירי להישאר איתו. סיימון הבטיח שהוא לא יעזוב אפילו אם האחים השתקנים ינסו להוציא ותו מהחדר בכוח, וקליירי צחקה ואמרה לו משהו בשפה שג'ייס לא הבין, להפתעתו.
הדלת נפתחה והאח זכריה נכנס פנימה. סיימון השמיע מעין קול השתנקות מופתע, והאח זכריה הפנה אליו את ראשו עטוי הברדס.
ציפית לאח חנוך, שוכן-אור-יום? שאל. "לא," מלמל סיימון. "זאת אומרת, לא ציפיתי למישהו צפציפי. אני יודע שלא ציפיתי שזה יהיה אתה."
ומה גרם לזאת? שאל האח זכריה בעודו מתקרב אל ג'ייס. "אני אגיד לך כשתגמור," ענה סיימון.
האח זכריה הפנה את תשומת לבו בחזרה אל ג'ייס. הוא הניח יד מצולקת מתחת לסנטרו והרים אותו בעדינות מפתיעה, כדי שיוכל להסתכל לו בעיניים.
אין חידוש, אמר האח זכריה לבסוף. תודעתו של ג'ונתן היא שלו בלבד. וכעת, הוא פנה אל סיימון, בבקשה ממך, סיימון לואיס, אמור לי איך זיהית אותי מיד?
"אה," אמר סיימון, "למען האמת, לא זיהיתי אותך מיד. זיהיתי את המחשבות שלך, אם אתה מבין למה אני מתכוון. וגם חשבתי על... על העבר."
קליירי התנשפה. "סיימון, אתה לא אומר שאתה חושב על..." היא נעצה בו מבט, וג'ייס הבין שהם מנהלים עוד אחת מהשיחות חסרות המילים שלהם. הוא הניח שהיא הלכה בערך ככה:
קליירי: שלא תעז.
סיימון: הוא שאל! מה, אני אגיד "לא אני לא מוכן לספר לך" ואלך משם?
קליירי: אין צורך להזכיר את החלקים הרגישים.
סיימון: רק אם הוא ישאל.
קליירי: תהיה עדין איתו. תבטיח לי.
סיימון: מבטיח.
סיימון פנה אל האח זכריה ואמר, "אני יודע מי היית לפני שהצטרפת לאחווה."
האח זכריה נראה מופתע. אינני מאמין לך, סיימון לואיס. קבל את התנצלותי.
"ההתנצלות מתקבלת," אמר סיימון, "אבל אם תרצה אני יכול להוכיח. רק תשאל."
אני מבין. האח זכריה נשמע משועשע. ובכן, מה היה שמי?
"השם המלא, השם הפרטי או הכינוי?" שאל סיימון. האח זכריה הביט בו בריכוז. הכינוי.
"ג'ם." אמר סיימון.
האח זכריה נרתע. מה עוד אתה יודע? שאל לאחר הפוגה ארוכה.
סיימון פתח את פיו כאילו מתכונן לסיפור ארוך. "אני יודע כמה אתה עדין," אמר, "ואני יודע כמה ויל פזיז, וכמה טסה סקרנית, וכמה ססילי אמיצה, וכמה שרלוט טובת לב, וכמה הנרי עליז, וכמה ג'סמין חולת אהבה, וכמה תומאס נדיב, וכמה סופי סבלנית, וכמה ברידג'ט שרה נוראי-" כאן קטע אותו צחוק קצר וצרוד שבהחלט נשמע בקול רם. קליירי וסיימון לא זזו מילימטר, אבל ג'ייס קפץ בהפתעה. הוא לא ידע שאחים שתקנים מסוגלים לצחוק.
אני מתנצל, אמר האח זכריה. בבקשה תמשיך.
וסיימון המשיך. "אני יודע כמה טטיאנה דרמה קווין, וכמה גבריאל מעצבן, וכמה גדעון אדיש, ואני יודע על האובססיה של ויל לאבעבועות שדים, אני יודע על הקללה המזויפת שלו, אני יודע על אחיה של טסה, נתנאל-" אתה יודע על הלילה שבו פגשתי את טסה? שאל האח זכריה. סיימון צחק. "מובן שאני יודע. לספר עליו?" כן בבקשה. "טוב. אז, טסה חלמה חלום. היא התעוררה ושמעה אותך מנגן בכינור מהחדר שלך בצד השני של המסדרון, וקמה לראות מה קורה. היא פתחה את הדלת לחדר שלך וראתה נער כסוף-שיער עומד בשלולית אור ירח ומנגן בכינור, לחיו נחה על כלי הנגינה, עיניו עצומות." כאן סיימון עצם את עיניו שלו ונראה חולמני בעודו ממשיך לדבר. "לבשת חולצה ללא צווארון ומכנסיים רופפים, ומעליהם חלוק משי שחור. בלי לפקוח את העיניים או להפסיק לנגן אתה שאלת, 'ויל? ויל, זה אתה?'
"טסה לא ענתה, כי היא פחדה להפסיק את המוזיקה, אבל אתה כבר הפסקת לנגן ואמרת, 'ויל-' כשראית שזה לא ויל, ממש לא ויל, אמרת, 'את לא ויל,' ונשמעת סקרן, אבל לא כעוס, למרות שהיא התפרצה לחדר שלך באמצע הלילה בשעה שניגנת בכינור בבגדי השינה שלך."
ג'ייס צחק. "יש לך תיאור מפורט יותר של בגדי השינה שלו?" שאל.
"לא. בכל אופן, אתה וטסה התחלתם לדבר. אמרת לה, 'אני ג'יימס קרסטיירז. תקראי לי ג'ם, כמו כולם.' והיא אמרה, 'אה, אז אתה ג'ם.' או משהו בסגנון. היא אמרה שלא הופעת אתמול לארוחת הערב, ואז- מן הסתם- התחילה לשאל שאלות. היא שאלה אותך מאיפה באת, וכשאמרת, 'שנחאי. את יודעת איפה זה?' היא הופתעה וקצת נעלבה. היא אמרה, 'סין. לא כולם יודעים את זה?' אתה אמרת, 'תופתעי לשמוע.'
"ואז היא שאלה למה אתה לא יכול להירדם. אמרת שיש לך חלומות רעים, וטסה אמרה, 'גם לי היה חלום. חלמתי על המוזיקה שלך.' 'ממש חלום בלהות, הא?' אמרת בחיוך. והיא אמרה, 'לא, זה היה יפהפה. הדבר היפה ביותר ששמעתי מאז שהגעתי לעיר האיומה הזאת.' ואתה אמרת, 'לונדון לא איומה. את רק צריכה להכיר אותה.' ואז ויל נכנס לחדר כשהוא שואל, 'מהלל ומשבח את עירנו היפה?' ואז התחיל דיון ארוך על איפה ויל היה באותו לילה. הוא היה בפונדק השטן, אם כל כך חשוב לכם לדעת. הייתה לו תוכנית שאפתנית להשתכר כלוט ולרדוף אחרי נשים מפוקפקות, אך אבוי, זה לא עלה בידו. ניגשה אליו מוכרת פרחים קטנה והציעה למכור לו חיננית בשני פני. המחיר נראה לו יקר ולכן הוא סירב, אז היא פשוט שדדה. אותו. וטסה שאלה, 'ילדה קטנה שדדה אותך?' וויל ענה, 'לאמיתו של דבר, זו לא הייתה ילדה קטנה; מתברר שזה היה גמד בשמלה, בחור עם נטייה לאלימות בשם נייג'ל שש-אצבעות.' הוא דיבר על התגרה שפרצה לאחר מכן, ואז שאל אם טסה נוהגת לבקר בחדרם של גברים באישון לילה. 'אילו ידעתי, הייתי מתעקש עוד יותר ששרלוט תרשה לך לגור איתנו,' הוא אמר. וטסה ענתה, 'לא נראה לי שמעשיי הם עניינך. במיוחד אחרי שנטשת אותי במסדרון והשארת אותי למצוא את דרכי לחדר שלי לבד.' 'אז במקום זה מצאת את דרכך לחדרו של ג'ם?' ויל שאל. ואתה הסברת, 'זה בגלל הכינור. היא שמעה אותי מתאמן.' ויל אמר, 'יללות מחרידות, נכון? אין לי מושג איך כל החתולים בשכונה לא מגיעים בריצה כל פעם שהוא מנגן.' טסה אמרה שהיא חושבת שזה מקסים, ואתה אמרת, 'כי זה באמת היה מקסים.' וויל נופף לעותכם באצבע מאשימה ואמר, 'החלטתם לחבור נגדי. ככה זה יהיה תמיד? אני המוחרם? אלוהים אדירים, לא תהיה לי ברירה אלא להתיידד עם ג'סמין.' ואתה אמרת, 'ג'סמין לא סובלת אותך.' ויל אמר, 'אז עם הנרי.' ואתה אמרת, 'הנרי יעלה אותך באש.' 'אז עם תומאס,' הציע ויל. אתה התחלת להגיד, 'תומאס-' ופתאום הפלת את הכינור שלך, ואז ג'סמין שמעה את הרעש ואמרה לכם ללכת לישון. וזהו."
סיימון סיים את סיפורו הארוך, והאח זכריה הסיר אט אט את ברדסו. מילה במילה, הדהד קולו. הוא לא דיבר יותר, אבל ניכר שהוא מדבר בתוך ראשו של סיימון, שהנהן ללא מילים.
