*מקווה שלא אכפת לך, קיטי*
סיימון עמד מול דלתות מלון הערפדים. "באתי לבד," צעק, "כמו שביקשתם!" הערפדית קמיל הופיעה מעבר לדלת. "לא באת לבד," אמרה. "עוקבים אחריך." "עוקבים אחרי?" סיימון הסתובב. הוא לא ראה אף אחד. "מי עוקבים אחרי?" "תחשוב לבד," אמרה קמיל. סיימון הכריח את עצמו לחשוב. מי ידע שהוא הולך למלון? קליירי, כמובן, אבל היא עם ג'ייס. וגם ג'ייס יודע, אבל הוא עם קליירי. נו באמת, הוא קלט לפתע. אני כזה טיפש, איך לא חשבתי על זה? "אלק!" הוא צעק אל הרחוב. "אלק, לך מכאן! בבקשה! לך!" כצפוי, אלק לייטווד-ביין הופיע מעבר לאחד הבתים. "אל תגיד לי מה לעשות," אמר. "בייחוד לא 'ללכת מכאן'. אני רק מוודא שאתה לא גורם לעצמך להיהרג." "להיהרג שוב," תיקנה אותו קמיל. אלק התעלם ממנה. "אם אתה תיהרג, קליירי תיפגע, וג'ייס ייפגע, וזה לא טוב. אני לא מוכן שאחי ייפגע בגלל ערפד מטומטם. אז או שאתה תלך מכאן או ש..." נראה שאבדו לו המילים. "או שאתה תלך מכאן," סיים לבסוף. סיימון אולי היה צוחק אילולא היה המצב כה מסוכן. "אלק, בבקשה," התחנן. "לך. לך הביתה. אני מטפל בזה." אלק שילב את ידיו על חזהו. "טוב, אני לא הולך מכאן, אז תגיד לי למה אתה כאן בכלל." "אני לא יכול!" סיימון היה אובד עצות. "לך. אלק, בבקשה. אני לא יכול להגיד לך למה אני כאן וגם לא לקחת אותך איתי. זה מסוכן מדי." עיניו התכולות של אלק נפערו. "מה אתה מנסה לעשות? להגן עליי? תקשיב, ערפד, אני צייד צללים. אני לא צריך שיגנו עליי. להפך, אני צריך להגן על אחרים, ולצערי זה כולל אותך." סיימון עשה צעד אמיץ- הוא תפס בזרועו של אלק, וגרר אותו הצידה. "בבקשה, אלכסנדר," לחש, וזה טלטל את אלק. סיימון מעולם לא קרא לו 'אלכסנדר'. "בבקשה. אני מנסה להגן עליך, אתה צודק, אבל לא רק עליך. גם על קליירי, וג'ייס, ואיזי ומגנוס. בבקשה. לטובתם, לך הביתה." אלק ניענע בראשו. "לא. היה לך יופי של נאום מוטיבציה, אבל לא. אני אולי שונא אותך אבל אני צייד צללים, והתפקיד שלי זה לפתור בעיות של שוכני תחתיות. אם רק תספר לי מה קורה כאן-" "אני מצטער על זה," אמר סיימון. זה הרגיש מוזר, לפני היום הוא מעולם לא נגע באלק, אפילו לא כיף, אבל עכשיו הוא תפס אותו והשתמש במהירות הערפד שלו כדי להביא אותו למכון. למזלו איזבל הייתה שם, צועדת ברחוב. הוא הניח את אלק בזרועותיה ורץ חזרה לקמיל. "הנה," אמר. "הוא הלך. עכשיו תכניסי אותי." קמיל חייכה ופתחה עבורו את הדלת. סיימון עבר בה בחשש. "אני כאן לבד!" הוא צעק, רק ליתר ביטחון. ואז הוא הבחין בו, שוכב על הרצפה, כבול בשלשלאות אדאמס. סיימון רץ לעברו. "מגנוס!"
איזבל הביטה באחיה, מבולבלת. היא ראתה רק טשטוש כהה לפני שמצאה את אלק שוכב בזרועותיה עם מבט מופתע על פניו. הוא מיהר להשתחרר מאיחזתה, ומעד ונשען על הגדר הסמוכה כדי להתייצב. "וואו. איך הוא לא קורס?" "איזבל אחזה בכתפיו של אחיה. "איך מי לא קורס?" "הערפד, החבר של קליירי. שלדון." "סיימון," תיקנה איזבל. "אבל אלק, אתה חייב לראות את זה." היא הושיטה לו דף- מודעת 'נעדר' עם התמונה של מגנוס עליה.
"איפה סיימון? הוא כבר היה צריך להיות פה," אמרה קליירי בדאגה. "אל תדאגי. הוא יכול לדאוג לעצמו," אמר ג'ייס בעודו מחסל את ההמבורגר השלישי שלו. קליירי נאנחה. "אני עדיין דואגת. הוא הבטיח לבוא. וחוץ מזה, אתה תרעיל את עצמך עם כל כך הרבה המבורגרים."
מצבו של מגנוס היה גרוע. עורו היה חרוך ומדמם בפרקי הידיים ובקרסוליים, איפה שכבלו אותו שלשלאות ה'אדאמס' לרצפה. סיימון שלף סכין מכיסו. איזבל נתנה לו את הסכין פעם, והבטיחה שהוא מסוגל לחתוך 'אדאמס'- החומר מעוטר-הרונות ששימש להכין את כלי נשקם של ציידי הצללים, ושרף שוכני תחתיות ושדים. סייימון חתך במכה יחידה את הכבלים של מגנוס והחזיר את הסכין לכיס. הוא הרים את מגנוס בזרועותיו. כשפנה ללכת, הוא ראה שהערפדים חוסמים את דרכו. "מה הבעיה?" שאל סיימון. "אמרתם שאם אני אבוא לבד אני אוכל לקחת אותו ללא פגע." רפאל חייך, וחשף את ניביו. "ניתן לך. אם תיתן לנו את הסכין החותך 'אדאמס'." סיימון שלף את הסכין ביד אחת בעודו מחזיק את מגנוס ביד השנייה, אחז בלהב והושיט אותו לרפאל. רפאל לקח את הסכין. הוא ניגש אל משהו שהיה שם- להב שרפים עשוי 'אדאמס'- וחתך אותו לשניים. הוא חייך חיוך מרוצה. "טוב ויפה. תנו להם ללכת." הערפדים זזו הצידה ואחד מהם פתח לסיימון את הדלת. סיימון יצא החוצה, בדיוק בזמן להתנגש חזיתית באלק. הוא אחז ביד אחת להב שרפים וביד השנייה את אחת ממודעות ה'נעדר' של מגנוס. "מגנוס!" אלק השליך הצידה את הלהב והמודעה ואחז בבן זוגו, משחרר אותו מאחיזתו של סיימון. "בשם המלאך. סיימון, מה קרה כאן?" סיימון ניסה שלא להרגיש המום מדי מהעובדה שאלק השתמש בשמו בפעם הראשונה. אחרי הכול, הוא קרא לו 'אלכסנדר'. "סיפור ארוך. אני אסביר בדרך למכון," אמר. הוא קם ממקומו והביט באלק, שהתקשה לקום עם מגנוס בזרועותיו ורגליו מקופלות תחתיו. סיימון ניגש אל מאחוריו, אחז בו ועזר לו לקום, ואז הרים את המודעה המקומטת והקרועה שאלק הפיל והשתמש בה כדי להרים את להב השרפים של אלק ולהחזיר אותו לחגורתו. נהדר, חשב. הוא בטח לא יהיה מרוצה מזה שאני נוגע בו כבר בפעם השלישית. "יש לכם דרך לרפא אותו, נכון?" אלק נראה מבולבל. "לרפא...? למה אתה מתכוון?" סיימון הרים את ידו החרוכה של מגנוס אל עיניו של אלק. "הערפדים השתמשו ב'אדאמס' כדי לכבול אותו. יש לזה תרופה?" אלק הנהן. "ברור."
למחרת בבוקר, מגנוס כבר היה ער ופעיל ועזר להם להסיר את המודעות מהקירות והעמודים בניו יורק. זה לקח שנים, אבל זה נתן לסיימון זמן לספר את הסיפור לאלק, שדרש בפעם המיליון לדעת מה בדיוק קרה. "איזבל נתנה לי את הסכין הזה, שאמור לחתוך 'אדאמס', ואני רציתי לדעת אם יש בכלל סכין כזה, אז שאלתי את מגנוס. ברגע שהוא אמר שזה אפשרי ערפדים יצאו משום מקום, לקחו את מגנוס ואמרו לי שאם אני רוצה להחזיר אותו אני צריך להגיע למלון הערפדים לבד ולהביא להם את הסכין שחותך 'אדאמס'. אז עשיתי את זה." הוא הסיר מודעה מעמוד חשמל סמוך, בלי להתחשמל למרבה המזל. "עכשיו אתה מבין למה רציתי שתלך כשעקבת אחרי למלון. הם איימו להרוג את מגנוס אם יבוא איתי מישהו." "זה למה קראת לי אלכסנדר," הבין אלק. "כדי להשפיע עליי." סיימון הנהן. "וגם כדי לתת לך רמז למי שעומד כל כף המאזניים. מגנוס תמיד קורא לך 'אלכסנדר'." "אה-הא," אלק גיחך. "ואני יכול להבין שקרה לו משהו כשהוא קורא לי 'אלק'." מגנוס חייך ונישק את בעלו.
האפי אנדינג.
