נשמעה חבטה, ואיזבל הופיעה בפתח. "אלק בוא!" היא צעקה. "בוא מהר!" אלק זינק על רגליו ורץ אחרי אחותו לסלון, שם ישבה אמם על הספה במבט מיואש. זה לא קורה, חשב אלק לעצמו. "א-אמא...?" הוא לחש, ממאן להאמין. מריס הרימה את עיניה הכחולות לפגוש בעיניו. על לחייה, כפות ידיה וצווארה היו כתמים ירוקים עם מסגרת שחורה שנראו כמו מעין ריקבון. אלק הביט בה כמו בפעם הראשונה. "מתי זה התחיל?" מריס נאנחה. "אני כל כך מצטערת, אלכסנדר." היא השתעלה. "אמא!" אלק זינק לעברה, אבל איזבל עצרה אותו. "אלק, לא. אנחנו לא יודעים איך זה מדבק." "זה היה עניין של זמן," אמר מריס והביטה בידה. דם ניגר מפצע לאורך אחת מאצבעותיה. "העולם מת." "מה?" לחשה איזבל. אלק חיבק אותה בזרועו. מריס המשיכה בשלה ללא רחמים. "אתם צריכים להיות מוכנים. הדרך היחידה להציל את שאר האנושות..." "לא!" אלק צעק. "לא! אנחנו נכין צוות... לילית-" "לא." קולה של מריס הלך ונחלש. "אל תסכן את החיים שלהם. תברח כל עוד אתה יכול. תהיה חזק, ילד שלי." במילים אלה היא התפוגגה באוויר, משאירה מאחוריה ריח של ורדים קמלים ושני ילדים עם דמעות בעיניים.
אלק התעורר בצרחה במיטה שלו. הוא ניסה להרגע. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא התעורר מהסיוט הזה באמצע הלילה. אותו החלום חזר ותקף אותו שוב ושוב, סיוט על מותה של אמו שהוא לא היה בטוח אם הוא אמיתי או שזה רק המוח הפרנואידי שלו. הוא לא רצה שהאפשרות הראשונה תהיה נכונה.
כמו בכל פעם שהוא התעורר מהסיוט הזה, הוא קם והלך למיטה של אמו כדי להתעודד. מריס תמיד ידעה איך להרגיע אותו, והוא מאוד רצה שהיא תעשה את זה עכשיו. הדלת של חדרם של רוברט ומריס לא הייתה נעולה, כרגיל. השעה הייתה כמעט שלוש- רוברט עוד לא חזר מהמשימה הסופר-סודית שלו, ומריס ישנה במיטה לבדה. אלק פתח חרישית את הדלת, פניו עדיין שטופות דמעות, וניגש אל אמו. הוא מאוד לא רצה להעיר אותה, אבל כנראה שהחוש האימהי שלה מנע ממנו לעשות את זה. היא פקחה עיניים כחולות וכבר ידעה את מי היא הולכת לראות מול עיניה, את בנה הבכור רועד ושטוף דמעות, מתחנן בדממה לחיבוק. מריס פרשה זרועות, ואלק נשכב לצידה, רועד בחיבוקה המנחם.
