נ.מ. קורט
הערתי את ניקו וביאנקה- וגם את וויל שבא אתמול לביקור- בצעקות אושר שהמופע שלי היום. שניהם, למעשה. בשעה 16:00 עד שעה 20:30 היה לי מופע ריקוד עם הצועניות הנודדות. אני הבן היחיד שם, אבל מאחר שאני רוקד מגיל שלוש לאף אחד לא אכפת. למי ששואל- אני לא טרנסג'נדר, ואני לא לובש חצאיות בשביל הכיף, אלא רק בשביל הריקוד. אני אוהב לרקוד.
בכל אופן, יש את המופע הזה, ואז בשעה 21:15 יש לי הופעה עם החבר'ה [נירוונה]. רעיה, החברה הכי טובה שלי, מצטרפת אלינו כי היא גם רוקדת באותו החוג.
ביאנקה התעוררה ראשונה. "קורט, תפסיק לצרוח," אמרה. "שש בבוקר, אנחנו רוצים לישון." אבל המשכתי לצרוח, עד שלבסוף כולם התעוררו והתחלנו את היום.
בבית היה משעמם. רציתי כבר שיהיה 16:00 כדי שאוכל ללכת להופעה. (ה.כ. לפעמים אני אכתוב מופע ולפעמים הופעה. מה שבא ליד.)
כשהגיע הרגע להתארגן, רעיה באה אליי כדי לעזור ולקחת ממני את הצ'לו. לורי [הצ'לואיסטית של נירוונה] לא יכלה להגיע להופעה הערב אז רעיה החליפה אותה.
דלת החדר שלי נפתחה, ואני ידעתי שזאת רעיה גם אם לא ראיתי אותה. הראש שלי היה קבור בארון הבגדים שלי בחיפוש אחר הטוניקה האדומה. "היי סאנשיין," אמרה רעיה בהיסח הדעת. "היי חכמולוגית," עניתי. אני לא בטוח אם היא שמעה אותי כי הקול שלי היה מעומעם, אבל הרגשתי שהיא זרקה משהו מבד על הגב שלי. יצאתי מהארון [אני גיי. טא-דא!] ולקחתי את הטוניקה האדומה. היא כמובן הייתה מה שרעיה זרקה עליי. "אה, תודה," אמרתי והכנסתי אותה לתיק ביחד עם שרוולון המשי השחור, חצאית הבסיס והתלבושת העיקרית. "מופע מיוחד היום," אמרה רעיה ביחוך גדול. הנהנתי. "פעם ראשונה שיש לנו שני ריקודים." רעיה זינקה מהמיטה שלי והתחילה לעבור על הצעדים. "יש את שאנה," אמרה בעודה מקפצת סביב, "ויש את הסגטים. אני הייתי רוצה לרקוד את סרסרי עם הנשים, ואתה?" "כן, תמיד יש אפשרות כזאת," עניתי. סרסרי היה ריקוד חרוש כבר שנים, ועדיין כולם אהבו אותו. הריקוד האהוב עליי אישית היה הריקוד של המורות בשנת 2018- יאמונאנה. שמות מוזרים יש לנו, במחול צועני.
שמתי בתיק שלי גם ג'ינס להחלפה לאחרי המופע, גרביים ונעליים. אי אפשר לרקוד עם ג'ינס, אם אי פעם חשבתי לנסות. זה לא נוח, מגביל והכפתור מציק בבטן. עדיף לרקוד עם טייטץ, וזה מה שעשינו. בתור בסיס לבשנו גופיות שחורות וטייטץ שחורים חלקים, עם חצאית המשי השחורה. בשיעור רגיל היינו לובשים את הטוניקה האדומה, אבל לרוב במופעים יש תלבושות מוכנות. אם תשאלו אותי, הרגע הכי כיף בשנה זה כשמודדים את התלבושות כמה שבועות לפני המופע עצמו.
השנה הופענו עם שני ריקודים, וזה אומר שתי תלבושות. זה יהיה בזבוז של זמן ומשאבים להכין תלבושת מיוחדת גם לשני הריקודים הפותחים, ולכן את שאנה [של ריטה], שהיה הריקוד השני, רקדנו בטוניקות האדומות ובשרוולונים השחורים מעל הטייטץ, הגופיה וחצאית המשי.
בינתיים רעיה, שכבר הייתה מוכנה לריקוד עם הגופיה והטייטץ, ארזה את הצ'לו שלה ואת הגיטרה שלי. רוב המוזיקאים היו חושבים שזה מגוחך ומשפיל, שאמא של החברה הכי טובה שלך נותנת לך טרמפ להופעה בלייב אנד לאוד, אבל אני ורעיה היינו רגילים לזה.
מהר מאוד הייתי מוכן. לבשתי את הטייטץ ואת הגופיה ומעליה טי-שירט עם כפכפים. כצעד אחרון לבשתי ז'קט עור והנחתי בתיק את המים והסנדוויצ'ים שאמא שלי מריה הכינה, ויצאנו לאמא של רעיה, שולמית, שהמתינה לנו בחוץ.
*קפיצת זמן*
עכשיו השעה 18:00 בערב. כולנו לבושים ומוכנים. עוד רבע שעה מתחיל הריקוד הראשון, ואחריו תורנו. הייתי לחוץ נורא, אבל לא הצלחתי למחוק את החיוך מהפנים.
כשלבסוף הגיע הרגע, חלצתי בבעיטה את הכפכפים שלי ויצאתי מאחורי הקלעים אל מקומי על הבמה. תירגלנו את המיקומים בחזרה הגנרלית בארבע, אז לא התבלבלנו עם המדבקות הצבעוניות שהיו מודבקות על הבמה כדי לעזור לילדות הקטנות יותר.
שאנה הסתיים. נשמעו מחיאות כפיים וצרחות נרגשות מהקהל. כרגיל ניקו התעקש לעשות לי בושות ומחא כפיים רק אחרי שכולם כבר הפסיקו. ירדנו מהבמה. הלב שלי דפק חזק כל כך שחששתי שלא ישמעו את המוזיקה. חיכינו עוד חצי שעה עד שהגיע הרגע של ריקוד הסגטים [אני לא אטרח להסביר מה זה סגטים, היודע יודע] שלקראתו החלפנו לתלבושות המגניבות באמת, ושהיה אחד הריקודים האמצעיים בהופעה. סיימנו אותו. מחיאות הכפיים היו עוד יותר חזקות הפעם. ניקו חזר על הטריק שלו. אחרי עוד שעה, כשהכל נגמר וקיבלנו את המגנטים- כל שנה אנחנו מצטלמים לפני המופע ומקבלים מגנטים עם התמונות שלנו אחרי המופע- אני, שהייתי לבוש עכשיו בג'ינס וטריקו ונעלי נעליים נוחות יותר מכפכפים, התחלתי לרדוף אחרי ניקו בצעקות. ניקו מהיר מאוד כשנשקפת סכנה ממשית לחייו.
הגענו להופעה השנייה עכשיו. אין לי כוח לתאר לכם אותה, אבל אני יכול להגיד שלא הרגשתי בכלל את העייפות מהיום הארוך שעבר עליי עד שהיא נגמרה. אחרי ההופעה הזאת, הלכנו למסעדה. תודה לת'ור. ידעתי שהסנדוויצ'ים לא יספיקו, כמובן. אכלתי אותם בהפסקה בין שאנה לסגטים. אבל לא נשאר לי מקום בתיק להביא משהו אחר לאכול, אז התמודדתי.
היום היה פיצוץ. בלילה לא ישנתי בכלל, וגם לא חברי. עשינו מסיבה לחגוג את זה ש'קורט ורעיה לא פישלו בגדול', לדברי יהודה.
זה היה מושלם.
