אלכס פיירו כרעה ברך אל מול השמש הזורחת בקרוב ורעדה מקור בבגדיה הקצרים, הירוקים-ורודים. כל הקור התפוגג מגופה כשקרניה הראשונות של השמש ליטפו את פניה, רכות כמגע ידו בפעם ההיא שאמר לה, "אני אחזור אלייך, אל. אני מבטיח."
אבל הוא לא חזר.
מגנס צ'ייס מת באותו היום, לפני שמונה שנים, והכאב לא הרפה מאלכס לשנייה. לשבת ולדבר אל השמש הזורחת היה הכי קרוב שיכלה להיות אליו, והיא חשבה על הרעיון הזה בלילה ההוא, כשידעה מתחושת בטן שאם מגנס יצא למסע הזה עם בת דודתו, הוא לא יחזור. היא ניסתה לשכנע אותו לא ללכת, התחננה ללכת במקומו, אבל הוא נשק למצחה והבטיח לחזור. הוא לא הצליח לקיים את ההבטחה.
אלכס צנחה כנגד העץ שתחתיו ישבה, מתייפחת אל השמש. היא דיברה ודיברה, סיפרה לו על כל מה שעבר עליה מאז הפעם האחרונה שבה דיברו, אתמול בזריחה כאן בדיוק. סיפרה לו על כמה קשה לה בלעדיו ועל כמה היא מתגעגעת אליו. היא ניסתה לספר לו בדיחות על פלאפל, אבל מרוב בכי היא לא הצליחה לצחוק. היא חשבה על מה שהיה אומר אילו ראה אותה. מה תגידי על זה, היה בוודאי מציע, כשאני אחזור אלייך, ואני אחזור אלייך, אני אקח אותך למקום שבו כל מה שיש הוא בדיחות פלאפל. יהיה לנו יום בילוי. מה את חושבת?
המחשבה עליו אומר את הדברים האלה, על חיוכו השובב המלוכלך בטחינה ופירורים של פיתה, על קולו שהיא לא הצליחה לשכוח, העלתה בה גל בכי נוסף. "לא הצלחתי לישון הלילה, מגנס," היא לחשה לו. "כל פעם שאני עוצמת עיניים אתה מולי, אומר לי שתחזור אליי, אבל אתה לא חוזר. אתה לא יכול לדמיין כמה אני רוצה שתהיה כאן איתי-" קולה נשבר, והיא לא הצליחה להוציא עוד מילה. אבל אני איתך, לחש קולו בראשה. אני איתך בכל אשר תלכי, אלכסנדרה. אני אוהב אותך. כל תא בגופי אוהב אותך, וכשהתאים האלה מתים ותאים חדשים נוצרים, התאים האלה אוהבים אותך אפילו יותר. לקח לאלכס קצת זמן לקלוט שקולו היה יותר מוחשי מבדרך כלל. והוא לא הגיע מראשה, כדי שבדרך כלל קרה. הוא הגיע מאחוריה. היא הסתובבה...
וראתה אותו. הוא עמד מולה, על שערו הבלונדיני הכהה הארוך, עיניו האפורות וחיוכו השובב. כשניגש והתקרב אליה, היא ראתה שעל זרועו תלוי הז'קט הורוד-ירוק שלה. הוא כרע מולה, והיא ראתה שגם על פניו זולגות דמעות. הוא התיישב לידה וחיבק אותה, עוטף אותה בז'קט. היא ניסתה להישען עליו, וצנחה אל האדמה. היא הרימה מבט. מגנס ישב בישיבה מזרחית כמה מטרים ממנה, עיניו מושפלות וחיוכו עצוב. "אל תנסי לגעת בי," אמר לה. "לא בידיים." אלכס התקרבה בזהירות. היא התיישבה מולו. "אבל אתה הצלחת לגעת בי." מגנס הנהן. "אני לא בטוח איך זה עובד, אל. אבל זה בסדר. אני כאן איתך." הוא הושיט יד זוהרת קלות באור זהוב, יד של רוח רפאים, וניגב את דמעותיה. היא התאפקה רק בקושי מלהושיט יד ולהניח אותה על ידו, לאחוז בו ולהגיד שהוא העוגן שלה, הדבר היחיד שמחבר אותה לעולם הזה. כל מה שיכלה לעשות היה לשבת לידו, להתענג על מגע ידיו סביבה ולהקשיב לו שר כדי להרדימה.
