נ.מ. כללית
אלק ירה חיצים לכל עבר, מחסל שדים וחברי החוג כאחד. פעם אחת הוא ירה, צרח בחרדה, וזה כנראה הציל את ג'ייס מהחץ שעף לכיוון הלא-נכון. "בשם המלאך אני כל כך מצטער!" התנשף אלק. ג'ייס משך בכתפיו בחיוך לסמן שזה בסדר וחיסל כמה שדי ראום במכה. לפתע מריס, אמו של אלק, נכנסה בריצה לחדר וצעקה, "יש לנו חמש דקות עד שוולנטיין מפעיל את החרב!" וכל שוכני התחתיות ייהרגו, חשב אלק בדיכאון עמוק. "יש לנו בקושי מספיק זמן. אני הולך למגנוס!" הוא צעק ופתח בריצה. "אלק, חכה!" צעקה מריס. אלק התעלם ממנה. הוא רץ במסדרון, ומגנוס הופיע מעבר לפינה, עיני החתול שלו פעורות בפחד. "אני מצטער כל כך!" צעק אלק וזינק על חברו. ראשו של מגנוס נחבט ברצפה. אלק ניסה בכל כוחו לכסות על חברו כמה שיכל בגופו כשגלי אנרגיה של אור מלאכי איימו להפריד ביניהם. אלק הרים את עיניו, וראה כמה אנשי זאב שלא הכיר צונחים לרצפה בצרחות אימה, בעוד החיים עוזבים את גופם. זה לא יקרה למגנוס, חשב אלק בנחישות. אני לא אתן לזה לקרות. הוא הידק את אחיזתו בבן זוגו, מחבק אותו בניסיון לכסות עליו מאנרגיית החרב.
לפתע הוא שמע את קולו של סיימון מאחוריו. "זה בסדר," אמר סיימון, "זה עבר, הכל בסדר." אלק התרומם והביט במגנוס בחרדה רגעית, שהתפוגגה ברגע שראה את חברו ממצמץ ונושם, אולי קצת מדמם איפה שראשו נחבט ברצפה אבל מלבד כך בסדר גמור. "תודה למלאך," מלמל אלק והתיישב, תומך במגנוס בזרועו. הוא הסיט את שערו השחור של מגנוס לבחון את הפצע. "זה נראה רע. מגנוס, אני מצטער כל כך." מגנוס אחז בידיו. "מצטער? אתה הצלת את חיי," אמר. "חוץ מזה, הכל בסדר. רואה?" הוא העביר את ידו מעל הפצע, ובכמה ניצוצות כחולים הוא נעלם. "החלים." "רק רגע." אלק נישק את מצחו של מגנוס. "הנה, עכשיו זה החלים." מגנוס חייך אליו. "תודה לך." אלק נישק אותו שוב, הפעם על השפתיים. מגנוס הניח את ידו על לחיו של אלק, מעמיק את הנשיקה. איכשהו, אלק הרגיש בעייפותו של מגנוס. הוא התחיל להישען בעדינות הצידה, והפעם הקפיד שכף ידו תפריד בין ראשו של מגנוס ובין הרצפה. הם שכבו כך כמה דקות, מתנשקים, כל אחד מודה בליבו למלאכים על כך שהשני בסדר.
