אני לא יכולה, לא יכולה להביא את עצמי לקרוא לו אבנון! אז אני קוראת לו בשמו באנגלית: סטונפיש.
נראה נורא כשכותבים את זה...
Stonefish
~~~
לענייננו.
"אולדן," אמרה סופי בהרהור, "אלפים יכולים לנשום מתחת למים?"
אולדן הביט בגלים מתחתיהם. "לפעמים. צריך בשביל זה אבן מיוחדת שאין לי כרגע."
"לי יש," אמר אלוואר, שהתגשם לצד אביו והקפיץ את שניהם. הוא שלף מכיסו אבן לבנה שעליה חקוק סמל שנראה כמו הספרה 1 בכתב מראה.
"זאת הרונה לאגוז," הסביר אלוואר בתשובה למבטה השואל של סופי. "אם משתמשים בה כמו שצריך, אפשר לנשום מתחת למים, ואפילו לא צריך לשחות."
הוא הביט באולדן כשהוסיף את החלק האחרון.
"מה אתה אומר..." זה היה קיף, שעמד מאוחריהם ונשמע מהורהר. הוא הביט באולדן. "אני מניח שאני לא צריך אפילו לשאול."
אולדן חייך. "מי מוכן לטיול קטן בשונית אלמוגים?"
קיף הניף את אגרופו באוויר. "יש!"
וככה מצאו את עצמם סופי, פיץ, ביאנה, קיף, דקס, גריידי, אדליין, דלה, אולדן ואלוואר באצמע שונית אלמוגים עם סירת ויקינגים סטריאוטיפית מעל ראשיהם.
מסתבר שכשיש הרבה אנשים, הרונה לאגוז יוצרת בועת אוויר גדולה סביבם שזזה במרחב לפי כוח הרצון של היוצר שלה. במקרה הזה- אלוואר.
הוא הסביר שזה קל מאוד ובקושי דורש אנרגיה, וצריך להתרכז רק קצת. ואכן, בתנודה הקלה ביותר של פרק ידו הבועה צפה לה ברחבי השונית (לא באילת, במקום אחר) והיה אפשר לראות כל דג ודג בבירור דרכה. היה גם אפשר לדבר בפנים.
סופי נגעה בזהירות בשוליים השקופים של הבועה, וגליתה שהיא יכולה להוציא את ידה דרך מסך האוויר ולגעת במים.
היא הסתובבה וראתה שגם קיף עושה את אותו הדבר. "אל תיגע בדגים עצמם," קראה לעברו. "יש עליהם שכבה של ריר שיכולה לרדת כשאתה נוגע בהם ואז הם פגיעים יותר."
קיף הנהן. "לא לגעת בדגים. קיבלתי."
הוא המשיך להעביר את ידו במים בלי לגעת בדגים או באלמוגים כלשהם.
אחרי כמה דקות ביאנה קראה בצחוק, "תראו, זה נראה כאילו הסלע הזה עושה פרצוף זועף."
היא הצביעה על סלע שאכן נראה זועף, עם קוצים קטנים לכל אורכו. סופי ראתה סלע כזה בעבר, והזיכרון הצילומי שלה שמר את כל הפרטים, אבל היא לא הצליחה להיזכר איפה או מה המשמעות שלו. היא כן זכרה דבר אחד.
"זה לא סלע," אמרה לביאנה. "זה דג."
"שטויות," אמר אולדן, "בוודאי שזה סלע. אין סיבה לדאגה."
הוא הוציא את ידו מהבועה לעבר הסלע\דג.
תמונה הבזיקה במוחה של סופי. "אולדן, לא!" צרחה, אבל זה היה מאוחר מדי. אולדן נגע בסלע, וזינק לאחור בצעקת כאב כשהוא לופת את ידו.
דלה אחזה בו. "מה? מה קרה?"
אולדן לא דיבר. הוא אך בקושי הצליח לא לצרוח. אבל סופי ענתה, חיוורת כסיד. "זה היה סטונפיש," אמרה בקול רועד. "הדג הארסי ביותר בעולם. התסמינים של הארס שלו כוללים כאב עז, הלם נוירולוגי, שיתוק ומוות תאים. יש תרופת נגד. עזרה ראשונה לנפגע מהארס היא טבילת האיבר העקוץ במים חמים, שכן סבורים שהחום גורם לדנורטציה של הארס שלו, המכיל רעלים שונים התוקפים את תאי הגוף ואת הלב- סטונוקטוסין, וורוקוטוקסין וקרדיולפוטין."
היא דילקמה מספר שקראה פעם, וסיננה את כל המידע הלא נחוץ. בינתיים, אלוואר החזיר אותם לסירה ועזר לאמו למשוך את אולדן אל הסיפון. אולדן נראה נורא. הוא לא זז, שיניו היו חשוקות והוא אחז בידו חזק כל כך שהוא עצר את זרימת הדם.
תמונה נוספת מהספר הבזיקה במוחה של סופי. היא רצה אל אולדן ומתוך מחשבה שאין מצב שהיא תצליח לדבר אליו בהיגיון, אמרה, "שימוש בחבישה כלשהי העוצרת את זרימת הדם אינו מומלץ. קורבנות הארס עלולים לסבול מנזק עצבי שיכול לגרום לירידה במסת השריר."
אולדן פקח את עיניו והביט בה כאילו נפלה מהירח מבעד לייסוריו. היא הבינה שהוא לא קלט מילה ממה שאמרה כרגע והחליטה להיות ברורה יותר. "אתה פוגע בעצמך. תעזוב את היד!"
אולדן שחרר את אחיזתו בהתשנפות כאב.
פיץ צעד קדימה ואחז בזרועה של סופי, פניו חיוורות. "כמה זמן ייקח לארס להשפיע?"
היא כמעט בכתה. "אין לי מושג."
פיץ הביט באביו והחוויר עוד יותר. סופי עקבה אחרי מבטו וראתה שידו של אולדן התנפחה ושהוא מתקשה לנשום.
בלי שהיא אפילו הבחינה, הם הגיעו לחוף. במוחה הבזיקה תמונה של מפת העיר (ה.כ. באמת שאין לי מושג איזו עיר, תנו לדמיון שלכם להשתולל) והיא אמרה, "אני יודעת איפה יש בית חולים."
אלוואר הרים את אביו בזרועותיו ומלמל, "שמעת את סופי, יש תרופת נגד."
לא נראה שהוא טוב במיוחד בשיחות עידוד.
בלי לחשוב פעמיים, סופי פתחה בריצה לאורך הרחוב. בנו את בית החולים קרוב יחסית לחוף בכוונה, דווקא מפני שיש שם דגים ארסיים. סוף סוף חשבו קדימה כדי לעצור תאונות כאלה בזמן.
הם הגיעו לבית החולים. אחד מהרופאים שיצא החוצה לעשן סיגריה עצר אותם ושאל מה קורה, והיא השתנקה משהו על סטונפיש בשונית, תאונה וארס, והחוותה בידה לעבר אולדן.
מהר מאוד אולדן נלקח משם לטיפול (ה.כ. אין לי מושג איך מטפלים בעקיצה של סטונפיש, תבררו בעצמכם) ואלוואר התחיל להתהלך הלוך ושוב במסדרון בלחץ. דלה נכנסה עם אולדן לטיפול, ואילו השאר ניסו להסביר בפירוט רב יותר על מה שקרה בשונית. ביאנה רעדה נורא, ופיץ נראה כאילו הוא רוצה לחבק אותה, אבל היא דחפה אותו מעליה.
בעוד סופי נאבקת למצוא מילים, היא קלטה שהיא לא יכולה לספר לרופא על הבועה הקסומה שאלוואר יצר, ולכן אמרה שהם ירדו לחוף ולאולדן נפלו המשקפיים והוא נגע בסטונפיש בזמן שחיפש אותם, למרות שבכלל לא היו לו משקפיים. בעודה מגמגמת ומתפללת שהכל יהיה בסדר, היא לא יכלה שלא לחשוב שאלווין בטח היה עושה עבודה טובה יותר בהרבה פחות זמן.
הרופא הקשיב להסבר המגומגם שלה ואמר שהוא ירשום את המקרה והכל יהיה בסדר. הוא הוסיף שיש להם את התרופה לארס של הסטונפיש ואין מה לדאוג. זה לא היה המשפט שאולדן תמיד אומר, אין סיבה לדאגה, אבל זה גם טוב.
סופי התיישבה לצד דקס והניחה את פניה בידיה. "אילו הייתי מזהירה אותו רגע לפני, לא היינו כאן בכלל," אמרה בקול מעומעם. דקס הניח יד על כתפה. "היי, זאת לא אשמתך. אני בטוח שצעקת לו ברגע שנזכרת."
הוא צדק, כמובן, אבל היא עדיין חשה אשמה. מה אם לא הייתה מסתכלת על המפה של העיר? מה אם לא היה לבית החולים המסוים הזה את התרופה? מה אם-
היא התעוררה בבת אחת, רועדת ומזיעה, בחדר שלה ושל חבריה במלון. היא בדקה בזריזות מה השעה וגילתה בהקלה שהם עוד לא הלכו לשונית בכלל. היא הייתה מוכנה להתערב שאי אפשר אפילו ליצור את הבועה הזאת שהופיעה בחלומה.
