ג'ייס התעורר לקול נורא, קול כזה שמשמיע אדם שנשמתו נקרעת מגופו. לא צליל אנושי כמו צעקה או צרחה, אלא צליל שבירה שאולי לא יהיה ניתן לתקן לעולם.
הוא זינק על רגליו ורץ מחוץ לחדר שלו. עדיין היה אמצע הלילה, אבל הקול הנורא בקע מחדרו של סיימון. ג'ייס פתח בתנופה את הדלת, וראה את סיימון יושב בישיבה מזרחית על הרצפה, מערסל בזרועותיו ספר כמו שמישהו היה עשוי לערסל גופה של אהוב אבוד. והוא אכן נראה כמישהו שנשמתו נקרעה מגופו. הוא נראה כמו כוס זכוכית שהתנפצה ולא תוכל לעולם להיות שלמה שוב.
ג'ייס כרע לצדו והניח יד על כתפו. "סיימון," אמר בקול מרגיע ככל האפשר, "סיימון, מה קרה?"
סיימון דחף את הספר לידין של ג'ייס. "שני העמודים האחרונים," לחש בקושי. ג'ייס פתח את הספר. עיניו ננעלו על פסקה מסוימת: ליבי, תינוקת שלי. בבקשה, מתוקה, תפקחי את עינייך. זה ג'ולס. אני כאן בשבילך. אני תמיד כאן בשבילך. בבקשה. בבקשה.
ג'ייס הרים את מבטו אל סיימון. "מי זאת ליבי?" שאל בעדינות. "ילדה בת חמש-עשרה," הצליח סיימון להגיד. "אנבל הרגה אותה. בחרב התמותה השבורה. אני- אני אקצוץ אותה ואאכיל בה את הדגים שלי!" בעיניו החומות נראה לפתע לא רק יגון, אלא גם זעם טהור ולא ניתן להכחשה.
ג'ייס הביט בחברו המתייפח וכרך סביבו את זרועותיו. "קודם כול, אין לך דגים," אמר. "חוץ מזה, תוכל לקצוץ אותה אחר כך. עכשיו אתה צריך להירגע. בסדר?"
"בסדר."
