my other half 2 - larry stylinson

פרק 10.

נקודת מבט לואי: התרגשות!
חה סתם עוד לא. תתמודדו.
--

נקודת מבט הארי:

⚠️טריגר: פגיעה עצמית. הנושא יהיה מוזכר בפרק יותר מפעם אחת.⚠️

"הארי! הארי!" שמעתי את נייל צועק מעליי, מנער אותי. "הארי לעזאזל תקום! מה עשית?!" שמעתי את נייל מעליי, בקול חנוק. פקחתי באיטיות את עיניי, מסתכל עליו במבט ריק, מת. סרקתי עם עיניי את החדר, רואה את המראה כשחסר בה חתיכה. המשכתי לסרוק את החדר, רואה את אותו החלק של המראה שקוע בזרוע שלי. "הארי!" שמעתי את נייל מעליי שוב. עיניי נעצרו, מסתכלות אל תוך עיניו. התיישבתי באיטיות, מתעלם מהצעקות שלו ושולף את המראה מידי. "מה לעזאזל אתה עושה הארי?!" נייל צעק שוב, התרוממתי מן הרצפה, הולך אל כיוון השירותים, נכנס אליהם ונועל את עצמי. הסתכלתי על הזרוע שלי, רואה את החתך הארוך שמתחיל מן המרפק שלי ומסתיים במפרק ידי. פתחתי את המגירה שנמצאת מתחת לכיור, מוציא תחבושות, אך אני עדיין לא חובש את עצמי, רק מנסה לעצור את הדימום, כשהדבר היחידי שעבר במוחי זה 'עכשיו אני יודע איך הוא הרגיש.' 'הצלחתי להזדהות איתו.' "הארי! תפתח את הדלת!" לפתע נייל צעק, דופק על הדלת כאילו החיים שלו תלויים בזה. "אני בסדר נייל. לך תחזור לחברה שלך." אמרתי, והוא המשיך לדפוק על הדלת כמו משוגע. הוא עוד ישבור אותה בקצב הזה. "חברה שלי הלכה. מה נסגר איתך? מה טום אמר לך בפעם ההיא במשרד? מאז השתנת!" הוא קרא, גורם לי לקחת נשימה עמוקה ולהתקדם אל כיוון הדלת. אחזתי במנעול, עוצם את עיניי, מנתק כל רגש אפשרי, מתנתק לרגע מהעולם. פתחתי את עיניי והמנעול באותה השניה. רואה אותו, עומד על סף הדלת. "האר-" הוא בא להגיד, אך קטעתי אותו בזה שעקפתי אותו, לא מסוגל לשמוע עכשיו עוד שאלות מזוינות. "אני בסדר נייל. אתה יכול להמשיך בחיים שלך." אמרתי, כשאני מתקדם אל היציאה מן החדר, ולבסוף יוצא ממנו כשהוא רודף אחריי.

"הארי שום דבר ממה שהולך פה הוא בסדר! מה ניסית לעשות?!" הוא קרא, ויכלתי לשמוע את הגוון הפגוע בקולו. "ניסיתי להזדהות איתו." אמרתי ומיד עצמתי את עיניי, לא מאמין ששיתפתי את זה כרגע. "מה? עם מי?" "עם לואי." אמרתי לוקח נשימה עמוקה. "טום, באותו היום הוא אמר שלואי חותך. זה מה ששינה אותי." "זה לא הגיוני. הוא משקר הארי." נייל אמר לוקח צעד אחד קדימה, מתקדם אליי. הוא מנסה להכחיש את הכל כרגע. "הוא לא, זה למה הייתה לו תחבושת על היד ביום שהוא נפרד ממני. זה למה הוא אמר לי להתעלם ממנה ולהקשיב לו." אמרתי, מניד בראשי ועוצם את עיניי. "תעזוב את זה. אל תדבר על זה." אמרתי ובאתי ללכת אך הוא עצר אותי, עוצר אותי מלהתקדם בכך הוא אוחז ביד הבריאה שלי. "זה לא הגיוני הארי, זה לואי, זה אתה. זה פשוט לא הגיוני." הוא אמר, ממשיך לנסות להדחיק ולהכחיש את הכל. כאילו זה משהו שאני לא עשיתי בהתחלה. "זו המציאות נייל, אתה צריך להתמודד איתה. בדיוק כמוני." אמרתי, בגוון קול קר וחסר רגש. כי זה מי שאני, או יותר נכון מי שהפכתי להיות. נייל הסתכל אל תוך עיניי במבט פגוע, כאילו כל העולם שלו נפל כרגע. בזמן שאני מסתכל אל תוך עיניו ללא הבעה על פניי, במבט מת וחסר רגשות. אך לפתע הוא משך אותי אליו, מחבק אותי? זה לא קרה הרבה זמן. שתקנו שנינו שתקנו, הוא פשוט חיבק אותי אך לא חיבקתי אותו בחזרה. הרגשתי את הדמעות מתקבצות בקצוות עיניי, בלעתי את רוקי ולאט לאט סגרתי את ידיי סביב גבו. עוצם את עיניי, נותן לדמעות לזלוג אך ורק בגלל שאני יודע שזה נייל, ולא אף אדם אחר. כי אחרת לא הייתי נותן לעצמי להתפרק כרגע. ומשום מה שמחתי שהוא עשה את זה, שהוא נתן לי להרגיש שיש פה מישהו בשבילי. הייתי צריך את החיבוק הזה והוא יודע את זה. והוא גם יודע שאני לא אודה בכך. כי זה מי שאני הפכתי להיות. הפכתי להיות ההפך מעצמי.