my other half 2 - larry stylinson

פרק 15.

נקודת מבט הארי:

"מה?" "לא הייתי ברורה? או שאני מפיל-" "אל תחזרי על סטפני, הבנתי אותך." אמרתי בנשימה אחת עוצם את עיניי ושומע את הגיחוך הקטן שלה. לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי מן החדר סוגר את הדלת אחריי בטריקה. באותו הרגע שהדלת נטרקה נייל נעמד מולי. "מה לעזאזל קרה שם בפנים?" נייל שאל אותי בזמן שאני עמדתי, שוב, קפוא במקומי. בזמן שכל מה שאני מסוגל לשמוע זה רק את הצחוק שלה, מה לעזאזל מצחיק פה אני לא מבין?! "היא רוצה להפיל את הילד." אמרתי עוצם את עיניי ונאנח. "מה לעזאזל? אני לא מבין?! מה אמרת עכשיו?!" נייל קרא,  "להפיל או ש-" "או שמה הארי?!" "או שאני אהיה הבן זוג שלה." אמרתי בנשימה אחת. "אתה עובד עליי." נייל אמר פורץ בצחוק. "אתה שחקן טוב הארולד. ממש ברודווי." "אני רציני נייל." אמרתי נאנח ואוחז בראשי בשתי ידיי. "כל מה שתכננתי נהרס. העתיד שלי ושלו. המחשבות על העתיד הורסות אותי. והמחשבות על העבר גורמות לי לרצות להחזיר הכל אחורה. אני רק רוצה לחזור אליו ועכשיו זה כבר לא אפשרי." אמרתי בזמן שנייל כבר מחק את החיוך מהפרצוף. "הארי..." נייל אמר בזמן שאני מניד בראשי ונושך את שפתי התחתונה. בזמן שאני מרגיש איך הדמעות התקבצות הקצוות עיניי ועומדות להתפרץ בכל רגע. לקחתי צעד אחורה מנייל הולך אל עבר החדר שלי, "הארי!" שמעתי את נייל קורא שניה לפני שטרקתי את דלת החדר, נותן לעצמי להתפרק ולהישען כנגד הדלת. לאט לאט התיישבתי על הרצפה, כנגד הדלת, אוחז בראשי בשתי ידיי. ניסיתי להבין איפה הכל נהרס פה, לקחתי את כל מחשבותיי אל העבר. אל הרגע שבו הכרתי אותו עד לרגע שהוא נלקח ממני. ניסיתי להבין מה גרם להכל להתפרק ומי גרם לזה. והבן אדם היחידי שעלה לי לראש היה אדם אחד. "טום." לחשתי לעצמי. מההתחלה הוא אמר שהוא יהרוס אותנו בדיוק כמו שלואי "הרס" את הזוגיות שלו. הוא תמיד אמר שהוא יקח את האהבה שלו ממנו, בשביל לנקום. והוא הצליח, הוא הצליח לפרק אותי ואותו. אני נתתי לו לעשות את זה. אני אשם בחלק הזה בסיפור המזויין הזה. 

נעמדתי על רגליי, הולך אל עבר השירותים שבחדרי, הנחתי את שתי ידיי על השיש, נשען עליו בזמן שאני מסתכל על עצמי במראה. לרגע הסטתי את עיניי אל המדף הקטן שמעל הכיור, לעזאזל, סכין גילוח. זה חזק ממני ואני כבר לא מסוגל לשלוט בזה. הושטתי את ידי באיטיות אל הסכין גילוח, אוחז בה בידי ומצמיד אותה אל מפרק ידי. אותה היד שהסכין הייתה מוצמדת אליה רעדה, בחיים לא חשבתי שאני אגיע לנקודה כזו בחיים שאני אצטרך לפגוע בעצמי, להרגיש את הכאב הזה ורק בזכות הכאב אני אצליח להרגיש חי. כי כל דבר שהורג אותי גורם לי להרגיש חי. דמעותיי זלגו והרטיבו את אותה היד שהסכין הייתה מוצמדת אליה. עצמתי את עיניי, לוקח נשימה עמוקה, מצמיד יותר את הסכין אל מפרק ידי ורק רוצה להרגיש חי שוב. אך לפתע דלת החדר נפתחה. הסטתי את מבטי אל הדלת, רואה את נייל עומד בכניסה עם עיניים פעורות. " הארי לא!" הוא קרא. מתקדם אליי במהירות. "הארי..." "אני לא יכול יותר נייל. אני רק רוצה להרגיש חי שוב." אמרתי מסתכל אל תוך עיניו. "יש דרכים אחרות, אתה לא צריך לעשות את זה לעצמך." הוא לחש מושיט את ידו אליי. "תביא לי את הסכין גילוח. בבקשה הארי." הוא אמר, ולאט לאט ניתקתי את הסכין ממפרק ידי, עד שהנחתי אותה בידו. "אני לבד בעולם הזה נייל." אמרתי, נואש, כשכל טיפת תקווה נגמרה לי. "אתה לא לבד, אני איתך בזה. אתה רק צריך לשתף. זה הכל."הוא אמר ברוך. "אנחנו ביחד בזה." לחשתי. 

-

*יום למחרת*

  פקחתי את עיניי באיטיות, מרים את ידי ומניח אותה על עיניי שהסתנוורו מן השמש. התיישבתי באיטיות על המיטה, משפשף את עיניי ומרגיש את הדמעות שהתייבשו על לחיי מאירועי אמש. נעמדתי על רגליי הולך אל עבר השירותים אפילו לא חושב על להסיט את מבטי אל הצד שלו במיטה, רק בגלל שאני יודע שהוא אמור להגיע לפה היום. אוקי, וגם בגלל שלהסתכל ולהיזכר רק עושה לי רע, גורם למוחי להעלות זיכרונות מן העבר, ואני כלכך רוצה לחזור לאותם רגעים, לאותם זיכרונות. לאחר שסיימתי את לשטוף את פניי ולעשות את שאר האירגונים של הבוקר לקחתי נשימה עמוקה וירדתי למטה, בזמן שאני רק יכול לקוות לא לראות אישה אחת ספציפית עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני. אה ושכחתי לציין שהיא גם בהריון ממני ומאיימת עליי שהיא תפיל את הילד שלי. כן זה כמה פרטים בודדים ולא חשובים. ירדתי במדרגות במהירות, רואה את נייל בדיוק שופך את החלב אל כוס הקפה. הוא הרים את מבטו אליי, "בוקר טוב הארולד." "בוקר טוב ניילר." השבתי בזמן שאני מתיישב על היד השולחן. "איפה סט-" "אני פה בייב." לפתע שמעתי את הקול הנשי והמעצבן שלה מאחוריי. גלגלתי את עיניי והסתובבתי אליה. "אז אני מבינה שבחרת." "אני לא הולך לתת לך להפיל את הילד שלי. גם אם זה אומר שאני צריך להיות איתך 'בזוגיות'." אמרתי בזמן שהיא מסתכלת על ציפורניה. "החלטה נבונה בייב." היא אמרה ומבט נגעל עלה על פניי ועל פניו של נייל. 'בייב' אוח, לאיזה שיט הכנסתי את עצמי?!

-

"נייל אני הולך לאסוף את לואי." לחשתי כשסטפני עלתה במדרגות. "אם היא שואלת איפה הלכתי. אתה לא יודע." אמרתי במהירות, רק רוצה לברוח משם כבר ולא לחזור, רק לא לראות את הפרצוף שלה שוב. "לך תביא אותו הבייתה כבר. למה אתה מחכה?!" נייל שאל בזמן שלקחתי נשימה עמוקה. לאחר שנרגעתי יצאתי מדלת הבית, עושה את דרכי אל הרכב. הוא יהיה מופתע לראות אותי שם, אחרי 'הריב' שהיה אתמול. ובמיוחד אחרי שאמרתי לו שאני לא אגיע, לא שבאמת התכוונתי לזה. אני רוצה אותו בחזרה, רק רוצה אותו בחזרה, לא שזה אפשרי כרגע. נכנסתי אל הרכב, מתניע אותו ומתחיל בנסיעה אל כיוון בית הכלא, בתקווה שזו תיהיה הנסיעה האחרונה שלי לשם. אני עדיין לא מבין מה גרם לו להיפרד ממני באותו היום לפני שנתיים. אני תמיד אמרתי והצהרתי בכך ששום דבר לא ישנה את מה שאני מרגיש וחושב עליו. גם אם הוא בכלא והוא אמור להיות שם לכמה שנים טובות. הוא בכלל לא אמור להיות שם, הוא לא היה אמור להיכנס לכלא, הוא לא עשה את זה, הוא לא רצח את האהבה הראשונה שלו, כי לפני מה שאני רואה מייקל חי ונושם. רגע, אז מייקל לא מת, לואי לא היה אמור לשבת בכלא בכלל. מה לעזאזל קורה פה?! פערתי את עיניי, ובעלתי את רוקי, זה לא הגיוני. לאחר נסיעה של כמה דקות הגעתי אל הכניסה של בית הכלא. אך ברגע שבאתי לצאת מן הרכב, לא האמתי למראה עיניי. מייק או מייקל מי שזה לא יהיה אוסף את לואי מהכלא, בזמן שהם נכנסים לרכב מחוייכים. לעזאזל, אני גרמתי לזה לקרות. אני לא הייתי אמור להגיד לו שאני לא אבוא היום. אני אשם בחלק הזה בסיפור המזויין הזה. בסיפור המזויין שלנו.