my other half 2 - larry stylinson

פרק 16.

נקודת מבט לואי:

"תנשק אותי..." הוא לחש כשעצרנו ברמזור האדום. "יש לנו על הרבה לדבר לפני שאני מנשק אותך." השבתי, הוא נאנח וגלגל את עיניו. "אולי פשוט תעשה את זה?" הוא לחש, מסיט את מבטו אליי וגורם לי להיכנע. "לעזאזל איתך..." לחשתי וריסקתי את שפתיי כלפיי שפתיו. אחזתי בראשו, מניע את שפתיי כנגד שפתיו באיטיות, מתנשקים באיטיות ולא נותנים לשום דבר להפריע לנו. הוא העביר את אצבעותיו בשיערי והטה את ראשי מעט, מעמיק את הנשיקה. הרגשתי את לשונו חודרת אל תוך פי, עוברת בין שפתיי ומחליקה בלשוני, הייתי שיכור לטעם שלו ולא יכלתי לעצור את עצמי. כי זה הוא ולא אף אחד אחר. הוא ירד עם נשיקותיו אל צווארי, נשכתי את שפתי התחתונה ובין רגע נשימותיי הפכו לכבדות. "מיי..." גנחתי. "התגעגעתי לשמוע את זה." הוא לחש והמשיך לנשק את צווארי. "מייקל..." לחשתי, מרכין את ראשי לאחור, נהנה מההרגשה כשאני עדיין אוחז בראשו שיורד לאט לאט מטה. ולפתע צפרו לנו מאחורה הוא התפקס וחזר לאחוז בהגה בזמן שאני מחייך חיוך קטן ונושך את שפתי. "אז..." אמרתי בולע את רוקי ושומע את הצחוק הקטן שיצא מפיו. "איך?" "מה זאת אומרת איך?" "איך אתה חי?" שאלתי, אני סקרן לגבי זה, עם זאת שאני כלכך שמח שהוא חזר אליי אני עדיין רוצה לדעת איך הוא חי ולמה ישבתי שנתיים בכלא על כלום. "אף פעם לא מתתי." הוא אמר בנשימה אחת. "באותו הלילה, שחזרת מהמשרד אני זייפתי את זה, הייתי חייב לעשות את זה." הוא המשיך. "למה היית חייב?" "טום, הוא איים עליי במשך יותר משבועיים לפני שזה קרה, בלי קשר למה שאתה ידעת עליו. הוא הראה לי תמונות של המשפחה שלך לואי, הייתי חייב לעשות את זה." "למה פשוט לא דיברת איתי? אתה יודע איך הייתי שבור?" שאלתי במעט כעס בגוון קולי. "אני יודע." הוא אמר בדיוק שחנינו בכניסה לבית. "הוא גרם לי לראות את הכל לואי, ההלוויה, כל עימות שלך ושלו, אפילו את הרגע שנכנסת לכלא. הייתי בשליטה שלו." "היית?" "כן הייתי... אני חופשי עכשיו." הוא אמר כשחיוך מרוח על פניו. חייכתי בחזרה, מושיט את ידי אל פניו, נוגע בלחיו ומלטף אותה בעדינות. "זה אמיתי, אתה חי." לחשתי, מתקרב אל פניו ומרכין נשיקה רכה אל שפתיו. 

ירדנו מן הרכב, הוא נעמד לידי אוחז בידי מחליק אותה מטה עד שאצבעותינו השתלבו אחת בשניה. חייכתי לעברו והתחלנו להתקדם לעבר הכניסה לבית. את האמת הייתי מעדיף להית ברגע הזה עם מישהו אחר, הייתי מעדיף לחוות את הרגעים האלה עם מישה אחר, מישהו שנפגע ממני כלכך, מישהו שבקושי יכול להסתכל לי בעיניים. הגענו לכניסה לבית הושטתי את ידי אל הידית ופתחתי את דלת הבית. ברגע שדרכתי בבית הייתי מוצף בזיכרונות ורגשות כלפיי אדם מסוים, מוצף בבקרים שלנו יחד, ובעיקר ברגעים שלנו וברגשות כלפיי אחד לשני. "לואי, הכל בסדר?" לפתע מייקל שאל והסטתי את מבטי אליו, שולח לו חיוך רטן ומהנהן. "תראו מי הגיע!" לפתע שמעתי את קולו של נייל מלמעלה. "ניילר!" קראתי בזמן שהוא יורד במהירות במדרגות, מתקדם לעברי. "חתיכת דפוק מה נשמע?!" שאלתי מחבק אותו, "מה נשמע איתך אידיוט?!" הוא שאל מתנתק מהחיבוק ומסיט את מבטו אל מייקל שמעד מאחוריי. "ומי זה?" הוא שאל כשהחיוך יורד מפניו וגבותיו מכווצות. "מייקל." "מייקל?" הוא שאל בבלבול. "כן, הארי סיפר לך בטח ש-" החלתי להגיד אך דלת הבית נטרקה ועצרה אותי. "הארולד מה קרה?" נייל שאל את הארי, שהיה נראה לא במיטבו נגיד את זה כך. "התשובה נמצאת מולך." הוא אמר עולה במדרגות במהירות וברגע ששמעתי את טריקת הדלת הבנתי עד כמה מטומטם אני. "אני אלך לדבר איתו..." נייל אמר שולח לנו חיוך קטן ובמהירות עולה למעלה. הסתובבתי אל מייקל, מסתכל אל תוך עיניו. "אני חושב שעדיף שלא תיהיה פה כרגע..." אמרתי, מנסה כמה שפחות לפגוע בו, כי כרגע אני לא ממש רוצה אותו פה. "מובן לגמרי." הוא השיב והלך אל כיוון דלת הבית, "חכה." לחשתי אוחז בפניו ומנשק ברכות את שפתיו, זה מרגיש שגוי, זה מרגיש לא נכון, הייתי רוצה להרגיש זוג שפתיים אחרות, אבל זה לא נראה שהן רוצות אותי כרגע.