my other half 2 - larry stylinson

פרק 31.

נקודת מבט הארי:

זה מטורף, פשוט מטורף. עד שדבר כזה לא קורה לך, או למישהו קרוב אלייך זה בכלל לא מזיז לך. לא מזיז שזה קורה למישהו אחר, כאילו הנושא הזה פשוט בשביל לצחוק עליו. הכל קיבל משמעות. הכל קיבל פרופורציה. ושום דבר לא יכול לשנות את עצם העובדה שיכלתי לאבד את החיים שלי, לשבור את הלב שלו, ולהשאיר את הילדה שלי יתומה. ואני לא מתכוון להאמין או לחשוב שהכל קרה כי זה צריך לקרות. אבל אם שרדתי, אולי זה אומר משהו? ואני לא מתכוון רק פיזית, נפשית. אני חושב שהכל זה כבר יותר מידי. הכל סוגר עליי באיזה שהוא מקום. גם מי שהכי קרוב אליי כבר לא קרוב. הרחקתי את כולם. פחדתי. כעסתי. בעיקר על עצמי, על העולם. על מי שמנסה להחזיק בחוטים שם למעלה, ולהגיד לי פשוט-  ״אתה. כן אתה. אני כמעט הולך להרוג אותך, לסחוט אותך נפשית במשך שנה פלוס, ואז גם לגרום לך להרחיק את כולם ממך ברגע שאתה הכי צריך אותם, אבל אתה לא הולך להראות להם את זה.״ ואין לי מה לעשות עם העובדה שעבר כמעט חודש מהתאונה ואני מתנהג כמו זבל. הוא פגוע, כולם פגועים. אני מפחד שהגזמתי, שהלכתי יותר מידי רחוק. אולי כן עשיתי את זה, ואני מצטער על כך. הם המשפחה שלי, אין לי מישהו אחר חוץ מהם. ובנתיים אני מתנהג כמו דביל, צועק, מרחיק, פוגע. אני נפגעתי בעצמי, אני לא מדבר על הדרך הפיזית, הרגשית. זה הורס אותי מבפנים. אני לא חושב שאני יכול לסבול את עצמי, לא בתוך הגוף הזה, לא אחרי התאונה, ולא בדרך שבה אני מתנהג. זה לא אני.

״הארי הבאתי לך אוכל, אני מניח את זה פה והולך..״ הוא אמר בקול פגיע. לעזאזל. הסתכלתי עליו, לא מסוגל להוציא מילה מהפה, מבויש, מתוסכל. הוא השפיל את מבטו ויצא מן החדר, לא רוצה להכיל את זה יותר. לא רוצה להכיל את המפלצת שאני. את המפלצת שהפכתי להיות. התיישבתי על מיטה באיטיות, מנסה להתרומם על הרגליים, לעשות את הצעד וחצי הזה ולהגיע אל מה שהיה נראלי מובן מאליו עד לפני חודש וקצת. התרוממתי על רגליי, מנסה לעשות צעד ומיד נופל. ״פאק!״ צרחתי, מרגיש כאבים עזים ברגליי, ולא מצליח להתרומם מן הרצפה. ״לעזאזל!!!״ צעקתי בכאב, מרגיש את התסכול חודר אל העורקים שלי ואת העולם צוחק עליי. שכבתי על הרצפה חסר אונים. עד שהוא נכנס לחדר. הוא התקרב אליי, חושש? לעזאזל, מה אני עשיתי. הוא אחז בי, אך לפני שהוא רק ניסה להרים אותי התפרקתי אל תוך חזהו. הרגשתי את הכל מתפרק לי בידיים, כל מה שנלחמתי בשבילו. הוא עטף אותי בידיו, לוחש לי שזה בסדר. וזה לא, אני דפוק, ואחד שמגיע לו את כל הרע הזה, זה פשוט מגיע לי. ״אני מצטער.. זה לא מגיע לך.״ אמרתי, מנסה להסביר את עצמי ללא הצלחה. ״תפסיק לדבר ככה, אתה עובר משהו, אתה לא אומר לי מה, אבל אם זה אומר שאתה היית צריך קצת זמן זה לא אומר שהכל התפרק.. אני שלך, אני אוהב אותך, והכל יהיה בסדר.״ הוא אמר, מנתק את ידיו מן גבי וגורם לי להסתכל אל תוך עיניו. ״עכשיו תעזור לי ולעצמך ותחזור למיטה?״ הוא שאל, מתרומם מן הרצפה באיטיות ומושיט לי את ידו. וזה כאב, אבל חזרתי להתיישב על מיטה, ואני כבר מתחיל לחשוב שלא מגיע לי את החיים האלה.

״לואי.״ קראתי, רואה אותו מתקרב אל דלת היציאה. הוא סובב אליי את ראשו, ״׳תישאר.״ אמרתי בלחש, רואה איך אבן יורדת לו מהלב, כאילו הוא חיכה שזה יבוא ממני, כאילו הוא לא רצה ללחוץ עליי. הוא התקרב אל הכיסא שליד המיטה, מתיישב עליו ומניח את ראשו על הקיר. ״בוא לפה.״ אמרתי, מתעקש. הוא התיישב על המיטה, לצידי. אחזתי באגנו משכיב אותו לצידי, ומניח נשיקה רכה בשקע שבין צווארו אל כתפו. ״אני אוהב אותך.״ לחשתי, הוא הניח את ידו על מפרק ידי, אותה היד שאחזה בפניו. ״התגעגעתי אלייך..״ הוא לחש, ומיד לאחר מכן הנחתי נשיקה על שפתיו. מבטו היה נראה מופתע, ידי החליקה אל אגנו ומשם אל בין רגליו. פתחתי אותן, וכתגובה הוא רכן מעליי. מתקרב אל פניי עד שלא יכלתי להחזיק את עצמי יותר, אחזתי בעורפו, מטיח את שפתיי על שפתיו. לשוני פתחה את פיו בין רגע, המגע הזה היה נחוץ, החלקתי את לשוני אל תוך פיו, טועם אותו. ידי גלשו אל ישבנו, אוחזות בו ומוחצות אותו בין אצבעותי. לא חיכיתי, לא יכלתי לחכות. הכנסתי את אחת מן ידי אל מכנסיו, מעביר את אצבעותיי על חורו ומוציא ממנו גניחות מלאות אוויר. ״פ-פאק..״ הוא גנח, יורד בזרם נשיקות אל צווארי. התחלתי להכניס את אצבעותיי אל חורו ההדוק. ״אתה אוהב את זה נכון לואי? אוהב את זה שהאצבעות שלי מזיינות אותך אחרי כלכך הרבה זמן..״ לחשתי באוזנו. ״כ-כן... אל תפסיק." הוא התחנן, מראה לי עד כמה הוא רוצה וצריך את זה. ״א-אני עומר לגמור!״ הוא גנח בצעקה.

הגברתי את מהירות אצבעותיי, מעביר אותך שוב ושוב על הערמונית שלו, מגרה אותו, גורם לו לצרוח בזמן שהוא גומר על עצמו. בתוך מכנסיו, הרגשתי את הלחץ שבאיברו על בטני התחתונה, ופשוט לא יכלתי להוריד את עיניי ממנו בזמן שגמר. ״אוי לעזאזל..״ הוא לחש, שתי ידיו מונחות על כתפיי, בזמן שאצבעותיי עדיין בתוכו. עיניו עצומות וראשו מונח כנגד ראשי, נרגע מן האורגזמה שלו. הוצאתי את אצבעותיי ממנו לאחר כמה דקות, גורם לו להרגיש את החוסר הזה לאחר תחושת הלחץ, לאחר שמילאתי כל חלק וחלק בו. הוא נשכב מעליי, מרפה את גופו, נרגע מתחושת האופוריה. נשימותיו הוסדרו, וזה נתן לי אור ירוק שהוא בסדר, הוא לגמרי בסדר. ״אני מצטער לואי.. אני מתנהג כמו זבל.״ לחשתי בפתאומיות, ״אתה יכול להפסיק לדבר ככה?״ הוא שאל, גוון קול כועס. ״לואי מה אני יכול להפסיק? להפסיק להתנהג אליך כמו זבל? להפסיק לקלל את נייל בכל שניה שיש לי? לא לתת לצוות לטפל בי?!״ קראתי, ״אני מבין שאתה עובר משהו ואתה לא אומר לי. וזה חלק מההתמודדות שלך, אבל אתה חייב להבין שזה בסדר.״ ״לואי זה לא בסדר לא לרצות לראות את הבת שלי. אני לא בסדר, ואני פשוט לא צריך להיות פה, כל זה לא מגיע לי.״ אמרתי, משאיר אותו חסר מילים. הוא נאנח, מסתכל אל תוך עיני, מנסה לקרוא אותי. הוא הצמיד נשיקה אל שפתיי, שתי ידיו בצידי ראשי, אצבעות עוברות בין שערותיי. הוא התנתק לאחר כמה דקות, מסתכל שוב את תוך עיניי. מצאתי משהו מרגיע בין הכחול של עיניו. הצלחתי להרגיש רגוע מזה חודש. ״אני אוהב אותך הארי. ואתה לגמרי בסדר.״ הוא לחש, מרפא כל פצע פנימי שלי.

נכנסתי למתכונת ביי.