my other half 2 - larry stylinson

פרק 12.

נקודת מבט הארי:

"אני מה?!" שאלתי, פוער את עיניי. שם לב מזווית העין שנייל נחנק מהמים שלו ומתקדם אל עבר הדלת במהירות. "הוא מה?!" הוא שאל מיד אחריי בזמן שאני קפוא במקומי, לא יודע איך להגיב וכשמקל הבדיקה נפל מידי. "אבא, זה לא היה מובן בפעם הראשונה שאמרתי את זה?" היא שאלה מגלגלת את עיניה. "אתה שכבת עם הכלבה הזאת?" נייל שאל אותי בזמן שאני בוהה בנקודה מסוימת, לא מצליח לעכל את כל השיט הזה עכשיו. "היי!" היא קראה. "תיזהר, כי בנתיים אני זאת שגדל בתוכה יצור, והוא עוד בא ממנו." היא הוסיפה, ואת הסוף של המשפט היא אמרה מעט בגועל, בזמן שנייל מגלגל את עיניו. בלעתי את רוקי, מנסה להתפקס אך אז לפתע קיבלתי טלפון, ממנהל הכלא? ניערתי את ראשי, לוקח כמה צעדים אחורה מנייל וסטפני שעדיין ממשיכים להתווכח, ועונה לשיחה.
"הלו?" אמרתי אל הטלפון, "הארי, יש לנו בעיה." שמעתי את קולו הצרוד והמבוגר של מנהל הכלא. "מה הוא עשה? הוא פגע בעצמו?" שאלתי בדאגה. "לא, הוא שואל שאלות, יותר מידי שאלות." "כמו מה?" שאלתי אל הטלפון. "למה היחס כלפיו השתנה...למה לא מעירים לו יותר..." "לעזאזל איתו, שהוא לא ידע שזה אני, שאני עשיתי את זה." "זה מאוחר מידי הארי, הוא כבר מבקש לפגוש אותך." מנהל הכלא אמר באנחה ועצמתי את עיניי, מניד בראשי. "זה מובן שאני לא מגיע נכון?" אמרתי בשאלה אל הטלפון. "החלטה שלך." הוא אמר אל הטלפון ונאנחתי. "כל עו-" "תבוא. עכשיו הארי." לפתע הוא אמר במהירות ובלחץ אל הטלפון. "מ-מה? מה קרה?" "הוא מחזיק כרגע חתיכת מראה כלפיי הצוואר שלו." הוא אמר ופערתי את עיניי. "אני מגיע, תגידו לו שאני מגיע." אמרתי, וניתקתי במהירות את הטלפון, עולה במדרגות ונכנס אל החדר במהירות, בוחר חליפה אקראית מן הארון ולובש אותה. אני לא מוכן נפשית כרגע להתמודד איתו, לא מסוגל להסתכל לו בעיניים, אבל אם זה המצב, אני חייב להתמודד כרגע. אסור לי לברוח. החיים שלו תלויים בזה. יצאתי מן דלת החדר, יורד במהירות במדרגות, שומע את נייל וסטפני עדיין מתכווחים מהצד. "היי! לאן אתה חושב שאתה הולך?" לפתע סטפני עצרה אותי בכניסת הבית. "וואו, מדהים, אני אבא ועל זה נדבר מאוחר יותר. עכשיו מה את צריכה? כסף? קחי. את צריכה לישון פה? תישני. אוכל? נייל יכין לך. עכשיו אני צריך לעבור, אחזור מאוחר יותר." אמרתי ועקפתי אותה, לא מתעכב עוד דקה. החיים שלו תלויים בי כרגע? כנראה שכן, ואני אעשה הכל בשביל לעזור לו.

נכנסתי אל הרכב, מניע אותו ומתחיל בנסיעה. איך אני אמור להסתכל לו בעיניים כאילו שום דבר לא קרה? כאילו הוא לא לקח את הלב שלי ובשניה שאולי היה לו טיפה קשה הוא פשוט זרק אותו, שבר אותו לאלפי חתיכות וגרם לי לחשוב מה עשיתי לא בסדר. ונלחמתי, נלחמתי עליו כל הזמן. בכל שניה ושניה במערכת יחסים הזו נלחמתי עליו. והוא גרם לי ליפול בשבילו, הוא השלה אותי, גרם לי לחשוב שזה לנצח, שזה לתמיד. ששום דבר לא יכול להרוס את זה, לא יכול להרוס אותנו. אבל אנחנו כבר הרוסים, כל אחד מאיתנו הרוס, נפשית ואפילו פיזית. המערכת יחסים הזו התפרקה, כמו שהוא פירק את הלב שלי, ולבסוף זה אני שהייתי צריך ללכת ולאסוף את החתיכות. אני זה שהייתי צריך להתמודד עם עצמי ולנסות לפתור את הבעיה שנקראת 'הארי אדוארד סטיילס'. אני ולא אף אחד אחר. אז עכשיו אני צריך לעשות את זה גם בשבילו? לעזאזל! למה הכל תמיד חייב להיות מסובך איתנו? לקחתי נשימה עמוקה, מחנה את הרכב, הגעתי אל בית הכלא. יצאתי מן דלת הרכב במהירות, מתקדם במעט ריצה אל כיוון הכניסה, עד שנכנסתי בדלת ונתקעתי בגבר. "סליחה." הוא אמר, מרים את מבטו אליי. הסתכלתי אל כיוון התג שלו, מייק מילר, למה זה מוכר לי? "זה בסדר." אמרתי בחיוך קטן ממשיך להתקדם, כשגבותיי מכווצות. מאיפה השם הזה מוכר לי? רגע, הוא העורך דין שהוביל את התביעה כנגד החברה לפני כמה שנים. אני זוכר אותו, לא מועיל בדבר. ניערתי את ראשי, בפעם המי יודע כמה להיום, מנסה להתפקס, כשאני נעמד על יד הדלפק. "יש לי פגישה עם מנהל הכלא." אמרתי במהירות. "שם?" "הארי אדוארד סטיילס." אמרתי ואותה השוטרת לחצה על כפתור מסוים, מדברת אל הקשר. ולפתע שמעתי דלת נפתחת מאחוריי, הסטתי את ראשי, רואה את מנהל הכלא נעמד אל מולי. "למה אתה מחכה בדיוק?" הוא שאל והתקדמתי אליו במהירות, הולך אחריו כשהוא מוביל אל התא של לואי.