my other half 2 - larry stylinson

פרק 18.

נקודת מבט לואי:

פקחתי את עיניי באיטיות, נשימותיי רכות ואיטיות, בחיים שלי לא הייתי ככה רגוע, אני חופשי ואני לא יכול לבקש יותר טוב מזה. ברגע שפקחתי את עיניי פגשתי בזוג עיניים חומות, עדינות, ידו הייתה על פניי, ליטפה את לחי בעדינות. ״בוקר טוב...״ לחשתי, קובר את ראשי בשקע שבין כתפו וצווארו, מסניף את ריחו הממכר שכלכך התגעגעתי אליו. הוא נשק אל לחי, בזמן שמהמם את המילים- ״בוקר טוב אהובי...״ ממשיך לרדת עם נשיקותיו אל צווארי. אחזתי בראשו, נותן לו לרדת מטה באיטיות בזמן שאני מתענג על זה, מתענג על מגע שפתיו הפוגשות בעורי, שמעבירות בי צמרמורות של אהבה. ״מיי...״ לחשתי בזמן שהוא סינן את עורי בין שיניו. יכלתי להרגיש איך הזין שלי מתקשה ומתעוות במכנסיי, איך מכנסיי הופכים לבודקים יותר ויותר. ״לעזאזל מה אתה עושה לי מיי...״ לחשתי, במעט גניחה. וכך תוך כמה רגעים, הוא כבר היה מעליי, נושק אל צווארי, ובית החזה שלי. משרה עליי חום ומרעיף אהבה, אך ורק בגלל שהוא יודע כמה אני צריך את זה, כמה אני רוצה את זה במיוחד ממנו. ולפתע, הוא התנתק מן צווארי, בקול רטוב בזמן שהוא מלקק את שפתיו ואני פוקח את עיניי שוב באיטיות. ״וואו...״ לחשתי מניח את ידיי בצידיי ראשו. ״פאק אני אוהב אותך.״ הוא לחש, מביט אל תוך עיניי. בלעתי את רוקי, נשימתי נעתקה, אני אמור להגיד לו את זה בחזרה כרגע? ״ת-תודה.״ אמרתי, מעט מגמגם, בזמן שאני ניתקתי את ידיי מן ראשו, נעמד על רגליי, הולך אל כיוון השירותים. ״לואי...״ הוא אמר, גם כן נעמד כל רגליו, מתקדם אחריי. נעמדתי אל מולו מביט בעיניו. ״זה מהר מידי כל זה מהר מידיי מייקל.״ אמרתי, בזמן שהוא בוחן אותי, מנסה לקרוא את שפת גופי. ״לפני שניה אני בכיתי על המוות שלך, ועכשיו אתה עומד פה מולי, איתי, זה לא-״ ״נכון, אני איתך, אני שלך.״ הוא לחש, מנסה להניח את ידו על מותני אך לקחתי צעד אחורה.

״לא.״ אמרתי או יותר נכון קבעתי. ״זה מוקדם לי מידיי, אתה לא יכול לזרוק משפטים לאוויר ברגע אחד.״ ״לואי אני אוהב אותך, אני אף פעם לא הפסקתי לאהוב.״ הוא השיב אך עדיין, הוא לא יצליח לשנות את דעתי בכזו מהירות. ״לא מייקל, תצא מפה, אני צריך זמן, אני צריך שקט, אני צריך-״ ״אתה לא צריך להסביר את עצמך, אני אלך.״ הוא אמר ובזה הרגע ידעתי שאני יכול לקחת נשימה עמוקה. הוא הסתובב, לבש את בגדיו במהירות. ושהיה לפני שיצא מדלת החדר הוא נעצר, נעמד מולי. ״רק תבטיח לי שתתקשר.״ ״מבטיח.״ (promise😊 סליחה זה דרש את זה.) השבתי והוא יצא מדלת החדר. נחתתי על המיטה בחזרה, לוקח נשימה עמוקה, עכשיו יש לי זמן להבין, איך ולמה בכלל, למה שאני ארצה אותו בחזרה ובכזו מהירות שהוא בכלל לא הסביר לי איך הוא חי? אני התאבלתי על המוות שלו במשך שנים, הוא לא יצא לי מהראש, לא הצלחתי לעבור על המוות שלו בשתיקה וניסיתי לנקום. ואז הוא נכנס לחיי, הארי, הכל היה נראה ורוד יותר, בהיר יותר, ופחדתי; פחדתי שהוא יגמור כמו מייקל, אך מייקל מעולם לא מת, מה שאומר שישבתי בכלא על כלום, הוא מעולם לא מת. לעזאזל, מייקל, מה עשית? למה זה מגיע לי? כל זה קורה בגללך. למה לי להשאיר אותך בחיים שלי? טוב אולי בגלל שאתה האהבה הראשונה שלי ואני עדיין פאקינג מאוהב בך? גם זה בסימן שאלה. כי כרגע אני לא מסוגל לסמוך גם עליו, הבן אדם היחידי שאני סומך עליו זה אני, טוב גם על עצמי אני כבר סומך, אין לי גב יותר, אין לי על מי לסמוך.