my other half 2 - larry stylinson

פרק 17.

היי אנשים, בדרך כלל אני לא כותבת לפני הפרק אבל הרגשתי צורך. אני ממש מבקשת שתצביעו לפרקים ותגיבו. זה באמת רק כפתור. אני ממש משקיעה בכל פרק גם אם זה לא נראה ככה. אני בן אדם עמוס ומי שמכיר אותי יודע ויחזק אותי. אז ממש בבקשה 🥰
ועכשיו לפרק💚💙

נקודת מבט הארי:

"כלכך טוב בשביל בייב." גנחתי, ממשיך לנוע במהירות. הוא זרק את ראשו לאחור, מתענג על המגע שאני נותן לו. "כ-כן!" הוא גנח וברגע הזה הבנתי שפגעתי בנקודה המיוחדת שלו. מיקמתי את ידיי בצידי ראשו, מייצב את עצמי ומחליט להגביר את מהירותיי. "פאק! כן! א-אל תפסיק..." "לא שתכננתי להפסיק." לחשתי לאוזנו ממשיך לנשק, למצוץ ולנשוך את צווארו, מסמן אותו, כי הוא שלי. הוא תמיד היה שלי ותמיד יהיה. "פאק בייב..." לחשתי בגניחה.
"הארי; הארי תתעורר." לפתע שמעתי קול נשי לצידי, פקחתי את עיניי במהירות, מנער את ראשי מכל מחשבה או חלום ששררו בו. נשימותיי היו מהירות והיא הניחה את ידה על בית החזה שלי. "תחזור לישון בייב." היא לחשה. הנהנתי בחיוך קטן ומאולץ, אם החיים שלי הם סיוט, אז החלומות שלי הם הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי כרגע. כרכתי את ידי סביב צווארה, נותן לה להניח את ראשה על החזה שלי, כשאני עושה את כל זה באי רצון. הבטתי אל התקרה, מבט מת על פניי, רק מקווה לקום מהסיוט הזה שנקרא 'החיים שלי'. לאחר דקות אחדות היא נפלה בחזרה לשינה עמוקה. בזהירות הורדתי את ידי מן צווארה, מניח את ראשה בחזרה על הכרית, בזמן שאני נעמדתי על רגליי, יוצא מן החדר. לקחתי נשימה עמוקה, נאנח ובעיקר נרגע. ואני לא יודע איך ולמה, אבל משום מקום רגליי לקחו אותי אל חדרו של לואי, מה שהיה פעם חדר האורחים. נעמדתי אל מול הדלת הפתוחה במקצת, פותח אותה עוד קצת עם ידי ונכנס עם חצי מגופי אל החדר. הוא ישן, עיניו עצומות ונשימותיו רכות ואיטיות. הוא כלכך יפה, שפתיו הדקיקות היו יבשות ורק רציתי לטרוף אותן בזה הרגע, רק רוצה להרטיב אותן עם רוקי ולהמשיך ולרדת עם נשיקותיי אל צווארו ולסתו, לנשק אותו ולסמן אותו כאילו הוא שלי. כי הוא כבר לא. אך לא עשיתי זאת, רק הבטתי בו ישן, רגוע, שליו. אני מתגעגע לימים האלו, להביט בו ולהגיד לעצמי כל הזמן 'הוא שלי'. אך זה כבר אבוד, אנחנו הלכנו לדרכים נפרדות וכנראה ששום דבר לא יכול לחבר אותנו בחזרה.

-

פקחתי את עיניי, מרגיש איך אור השמש שוטף את פניי, גיששתי עם ידי במיטה, שם לב שסטפני לצידי עדיין ישנה ולמען האמת אני מעדיף שזה ישאר כך, שהיא תקום רק בעוד כמה שעות, רק בשביל שיהיה לי קצת שקט. נעמדתי על רגליי, מרגיש איך המחשבות ישר תוקפות את ראשי, לקחתי נשימה עמוקה מנסה להדחיק את מחשבותיי שמנסות להרוג אותי; נפשית אם לא פיזית. לאחר ששטפתי את פני וצחצחתי את שיניי ירדתי למטה, רואה את נייל עומד במטבח מכין את הקפה כמו בכל יום. אך הפעם לואי היה לצידו, לרגע פשוט הסתכלתי עליהם, במיוחד עליו, הוא מחייך, הוא מאושר. ואם זה עושה אותו מאושר, גם אם אנחנו פרודים, אז אני מאושר. אפילו אם הוא מאושר בגלל שנפרדנו אני מקבל את זה. כי האושר שלו זה הדבר שהכי חשוב לי כרגע. הוא סבל, והוא סבל הרבה בחיים, ואני יודע שהשנתיים האחרונות לא היו קלות לשנינו, ואני יודע שאם שום דבר לא היה מסתבך ואם לא היינו נפרדים הכל היה הרבה יותר טוב ורגוע כרגע. אך זה המצב, ואנחנו צריכים לחיות איתו, גם אם אנחנו לא רוצים לחיות איתו; או לחיות בכללי. ירדתי במדרגות, רואה איך המבטים שלהם תוך שניה מופנים אליי. לואי הסתכל אליי וברגע שיצרתי איתו קשר עין הוא השפיל את מבטו בחיוך קטן. "בוקר טוב הארולד." נייל אמר, ברגע שנעמדתי מולם או יותר נכון ברגע שהוא הבין ששנינו מובכים מהסיטואציה הלא רגילה הזו. "בוקר טוב."-"בוקר טוב" לואי אמר בקול חלש, בדיוק באותו הזמן שאני אמרתי. הסתכלתי עליו, שולח לו חיוך קטן בזמן שאני אוסף את הקפה שלי ומתכנן לצאת לבחוץ. "לואי." "כן." הוא ענה במידיות. "אכפת לך לצאת ל10 דקות לבחוץ בשביל שנדבר?" שאלתי בקול רך. "כ-כן. ברור." הוא השיב ומיד לאחר מכן הסתובבתי. כלכך הרבה קרה בשנתיים האלו, קרו שינויים משמעותיים שקשורים אליו ואני חושב שהוא חייב לדעת הכל.