הארי הוא כבר לא הדוגמא לגבר הטוב והתמים, זה שלא עושה בעיות, שעומד בצד ומקשיב. הוא הפך לסוחר סמים, שהחליף את ה'אקס' שלו בעסק. בזמן שהוא בכלא. הוא הפך לאדם סגור, יש כאלו שאומרים חסר רגשות.
הוא כבר לא אותו אחד שמחפש את הגבר לחתונה. הוא מצא אותו, את...
נשמתי נשימות עמוקות, פוקח את עיניי באיטיות, מסתכל מסביבי, בוחן את המקום שבו אני נמצא. והדבר היחידי שראיתי זה שדה, שבו יש פרחים ירוקים וכחולים. שדה שלא נגמר. צמצמתי את גבותיי בבלבול, איפה אני לעזאזל. 'זה יותר טוב מהכלא זה בטוח.' חשבתי לעצמי. אך לפתע ראיתי שלושה דמויות מולי, התקדמתי אליהם באיטיות, מתחיל לזהות אותם. 'מייקל? זה הוא?' שאלתי את עצמי כשהתקרבתי אליהם יותר ויותר, אך כשלרגע הסטתי את מבטי ראיתי מצד ימין את הארי ומצד שמאל את ליאם. "תבחר..." לפתע מייקל לחש. מה לעזאזל קורה פה? "תבחר לולו..." לפתע הארי לחש והסטתי את מבטי אליו במהירות. "טומו, הבחירה בידיים שלך..." לפתע ליאם אמר, לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי להתהלך אל הכיוון של מייקל. אך ברגע, שהתכוונתי לגעת בו הוא פשוט נעלם, התנדף ברוח. הסטתי את מבטי אל ליאם, הולך לכיוונו, ושוב ברגע שניסיתי לגעת בו הוא נעלם, נעלם כאילו לא היה. הסתובבתי עם כל גופי אל הארי, מסתכל אל תוך עיניו, בוחן אותו. ומשום מקום, התחלתי לרוץ, לרוץ לכיוונו. אך הפעם, הצלחתי, הצלחתי לגעת בו, אבל הוא דחה אותי. הוא הוריד את ידי מכתפו והסתובב, "עשית את הבחירה שלך." הוא אמר, מתחיל ללכת. "אני היחידי שהייתי פה בשבילך כל הזמן!" שמעתי את קולו בראשי, גורם לי ליפול על בירכיי, להחזיק בראשי בכאב. "הייתי איתך במצבים הכי קשים שלך!" קולו המשיך להדהד בראשי. "ואתה עשית את הבחירה שלך. אתה לא אוהב אותי!!!" פקחתי את עיניי בבהלה, מתיישב במהירות, וחושף את הזרוע שלי, מעביר את אצבעותיי על הקעקוע הקטן שעומד להיעלם. מה לעזאזל היה החלום הזה? ליאם ומייקל, ואלוהים, הארי. העיניים שלו היו נראות כלכך פגועות, וגם אם זה חלום, הוא היה נראה כלכך פגוע. פגוע בעיקר מהבחירה שעשיתי, בחלום וכנראה שזה סימן גם לבחירה שעשיתי בחיים האמיתיים.
לקחתי נשימה עמוקה ונעמדתי על רגליי, מסדר את האוברול הכתום שעליי. לרגע אחד הסטתי את מבטי אל המזרון שלי, מחליט לעשות משהו שלא עשיתי הרבה זמן ולהרים אותו. נשכתי את שפתי התחתונה. מוציא את המכתב, המכתב שהוא כתב לי, המכתב שניתן לראות את הדמעות שזלגו לו על הדף בגלל הדיו שמרוח. המכתב שבו הוא שפך את הלב שלו, שבו הוא כתב את כל ההבטחות שלי אליו, את כל מה שהבטחתי והפרתי. אף פעם לא חשבתי שאני אעזוב אותו, אף פעם לא דימיינתי שזה יסתיים כך. אבל כנראה, שהוא התחיל אותנו ואני סיימתי אותנו. פתחתי את המכתב שלו, מתיישב על המיטה, מתחיל לקרוא את הלב שלו, ולחשוב ולענות על כל שאלה שהלב שלו שאל. מתחיל לקרוא ולענות על הרגשות שלו ובעיקר לנסות להכיל את העצב והאכזבה שלו כלפיי. איכזבתי אותו.
"לא אמרת שאתה אוהב אותי?"אני לא מסוגל להסביר במילים עד כמה אני אוהב אותך הארי, לא מסוגל. "לא אמרת שאנחנו זה לנצח?" זה לנצח, זה תמיד יהיה אנחנו. "לא אמרת שלא תוכל לחיות בלעדיי?" אני לא יכול, אני לא מסוגל בלעדייך. "לא אמרת שתגן עליי?" עשיתי את זה בשביל להגן עלייך, נפרדתי ממך בשביל להגן עךייך. ואלוהים אין יום שאתה לא עובר לי בראש, אין יום שאני לא מת מדאגה, עם הידיעה הזו שאתה בחוץ ואין לי שום דרך להגן עלייך. "לא אמרת שלא תעזוב אותי?" אמרתי, אמרתי את זה ועזבתי, אבל עזבתי בשבילך, עזבתי בשביל שתיהיה בטוח. מה כל זה שווה אם אתה לא בטוח? "לא אמרת שאני הבית?" אתה היית הבית, והבית זה מקום שבו אתה מרגיש בטוח. אבל איתי אתה לא בטוח. וזה עדיף כך. "לא אמרת שאיתי אתה כבר לא לבד?" אני לבד, אני תמיד אהיה לבד. ואם אני צריך להיות לבד בשביל שתיהיה מוגן. אני אהיה לבד. "לא אמרת שאתה אוהב אותי יותר מכל אדם אחר שאי פעם אהבת בחייך?" אהבתי הארי, ואני אמשיך לאהוב. "השאלה היחידה שלי כרגע זה האם באמת אהבת אותי?" תמיד. אני תמיד אוהב אותך, אני שלך לנצח. גם אם זה לא נראה ככה כרגע. " על מי אני עובד. אף פעם לא אהבת אותי. אתה אף פעם לא תצליח לאהוב אותי בצורה שאני אוהב אותך. אני אהבתי אותך ואני לא אפסיק לאהוב אותך. תזכור את זה, ואותי ההאזה שלך." ובשורה הזו, בשורה הזו הבנתי ששברתי אותו. הלוואי והוא היה יכול לראות עד כמה אני אוהב אותו דרך העיניים שלי. אני בחיים לא אפסיק לאהוב אותו, אני תמיד אהבתי אותו ואני תמיד אמשיך לאהוב. אבל, אני לא מסוגל להסתכל לו שוב בעיניים אחרי מה שעשיתי. אחרי ששברתי אותו. וכנראה שאולי הייתי יהיר, ולא חשבתי מספיק כשהחלטתי להיפרד ממנו. וכנראה שבאמת סיימתי אותנו, אנחנו לא עומדים לחזור. אנחנו בחיים לא נחזור. שלחתי את ידי אל פניי, מנגב את דמעתי שזלגה. אין דבר כזה אהבה ללא כאב, וכנראה שלא נועדתי לאהוב. כי כל אדם שאהבתי נפגע ממני, נפשית או פיזית. קיפלתי את המכתב, מחזיר אותו אל מקומו. לוקח נשימה עמוקה, נרגע מכל הרגשות שמציפים אותי, ומתהלך אל הכיור שבקצה החדר. מביט בעצמי במראה, ומבין שאני הבעיה פה. אחרת כל זה לא היה קורה. הסתכלתי על עצמי, שוקע במחשבות. מנהל הכלא והסוהרים התחילו להתנהג שונה לאחרונה. מה שהפתיע אותי, במיוחד עם הסכסוך שיש לי עם וויל שיחנק, אמן כן יהי רצון. רק מלחשוב על האדם הזה אני מרגיש את העצבים זורמים לי בגוף, את הדחף הזה של לשבור את השער של התא ללכת אליו ולפוצץ אותו מכות. אבל בפעם האחרונה שהלכתי איתו מכות, מנהל הכלא לא אמר לי כלום. הוא שלח את וויל לעבודות והוריד לו 2 ארוחות אך עדיין לא הכניס אותו לבידוד. ואני?, אותי בנתיים העבירו לתא אחר, גדול הרבה יותר. נותנים לי לקום בשעות שאני רוצה, נותנים לי תא לבד, ותא עם מקלחת, שזה לא כל אחד מקבל. אני לא מבין מה השתנה, כי שום דבר לא השתנה. היחס הזה שאני מקבל לא מגיע לי.
וברגע הזה עיניי נפערו, אני עד כדי כך אידיוט? מי היחידי שיכול לסדר את זה? מי היחידי שיכול לאיים או לשחד אנשים כשצריך בשביל להזיז דברים? לעזאזל, הוא היה פה, לא הזיתי או דמיינתי. זה היה הוא שדיבר עם מנהל הכלא. פאק! אני צריך לראות אותו, לא אכפת לי יותר, אני צריך אותו, אני זקוק לו יותר מכל דבר כרגע. השנתיים האלו היו סיוט, ואני לא מסוגל להחזיק עוד שניה מבלי לראות אותו. הלכתי במהירות אל השער מנער אותו בחוזקה, מושך את תשומת הלב של הסוהר. "כן טומלינסון." הסוהר אמר, נעמד אל מול השער ומסמן לי עם עיניו להוריד את הידיים מן השער. "אני צריך לדבר עם מנהל הכלא." אמרתי. "המנהל בפגי-" "אני. צריך. לדבר. עם. מנהל. הכלא." אמרתי, הפעם מדגיש כל מילה ומילה. הסוהר נאנח, מוציא את הקשר מדבר עם מי שצריך לדבר. הנעתי את הרגל שלי במתח. הוא התקדם בחזרה את מול השער. "יש לך איתו רבע שעה." הוא אמר בעודו פותח את שער התא וחיוך קטן עלה על פניי. הוא אחז בזרוע שלי, מוליך אותי אל משרדו של מנהל הכלא. עד שהגענו והוא הכניס אותי אליו, מזכיר לי שיש לי רק רבע שעה. "שלום וויליאם, תתיישב." מנהל הכלא אמר בקול רגוע מסמן לי להתיישב וכך עשיתי. "מה היה כלכך דחוף?" הוא שאל, מסתכל אל תוך עיניי. "אני צריך לדבר איתו." "עם מי?" "אתה יודע בדיוק עם מי אני צריך לדבר." אמרתי. "טומלינסון תתחיל לדבר בבהירות, לפני שאתה עף מפה." הוא אמר ונאנחתי. "למה היחס שלכם כלפיי השתנה?" שאלתי מצמצם את גבותיי. "למה פתאום העברת אותי תא, הסוהרים לא צועקים עליי, הם גם לא מעירים אותי. למה?" שאלתי שוב ומנהל הכלא לא מצא את המילים. "קח אותו מפה." הוא אמר לקשר ובאותו הרגע הסוהר נכנס אל החדר. "אתה יודע בדיוק למי אני מתכוון, ואני רוצה להיפגש איתו!" צעקתי בזמן שהסוהר אוזק את ידיי ומוצי אותי בכוח מן משרדו של מנהל הכלא. הוא הוליך אותי במהירות בחזרה אל התא שלי, מכניס אותי אל תוכו ונועל את השער. הרגשתי את העצבים משתלטים עליי. את הצורך שלי בו יותר מתמיד. התהלכתי בחדר כמו משוגע, הלוך ושוב. עד שנעצרתי אל מול המראה, מסתכל על עצמי ושוב מבין שאני הבעיה פה. הטחתי אגרוף במראה. שובר אותה, ומקבל פלאשבק מהפעם האחרונה שעשיתי זאת. "פאק..." מלמלתי, אוחז בראשי בכאב. ניערתי את ראשי, מסלק את הפלאשבק הזה. אבל ממשיך להיאחז בו. בלעתי את רוקי, מחליט לעשות מעשה ומושיט את ידי אל הרצפה, מרים חתיכת זכוכית. ניערתי את השער, משיג שוב את תשומת הלב של הסוהר. וברגע שהוא נעמד אל מול השער לקחתי כמה צעדים אחורה.
"או שאתם נותנים לי לדבר איתו, או שאני אעשה את זה." אמרתי באיום, מחזיק את חתיכת הזכוכית צמוד אל עורק הקרוטיד, אל מול העורק הראשי שלי שמעביר דם אל המוח, אל מול צווארי. עוצם את עיניי ונזכר ברגע ההוא, שאבי אחז בו, חותך את צווארו. לעזאזל. זאת ההזדהות שלי איתו.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
- ממש לא בכוונה העלתי את זה באמצע הלילה שרובכן ישנות, בכלל לא. 🤠 אגב ממש אהבתי להיכנס למוח המתוסבך של לואי אחרי מלא זמן.🤚 ומי שלא הבינה החלקים המודגשים, זה חלקים מהמכתב של הארי. 🤓 ויצא לי פרק ממש קצר סליחה על זה. 💀 אוהבת💚(?)💙
