my other half 2 - larry stylinson

פרק 6.

נקודת מבט הארי:

עמדתי בשדה, מלא בפרחים, כחולים וירוקים, סרקתי את האזור שמסביבי, איפה אני לעזאזל? צמצמתי את עיניי בבלבול, מה נסגר? "הלו? יש פה מישהו?" שאלתי, ושום דבר לא נשמע חוץ מציוץ הציפורים והרוח הנושבת. התקדמתי מעט, והתחלתי לבחון את הפרחים שבשדה. וואו, הם מדהימים, השילוב הזה של הירוק והכחול מדהים. לפתע הסטתי את מבטי וראיתי את לואי? כן, אני בטוח שזה הוא. הוא שכב בשדה בין כל הפרחים, מביט אל השמיים ונראה כלכך שליו כך. חייכתי חיוך קטן והתקדמתי לעברו, נשכבתי לידו, הוא הסיט את מבטו אליי, טבעתי בעיניו הכחולות. הושטתי את ידי אל פניו, אך ברגע שרציתי לגעת בו הוא נעלם, כאילו הוא התנדף ביחד עם הרוח. "תעזור לי הארי... אני צריך אותך..." לפתע שמעתי את קולו מהדד בראשי.
פקחתי את עיניי במהירות והתיישבתי על המיטה. מה לעזאזל זה היה? הנחתי את ידיי על ראשי, אוחז בו בכאב. חלמתי עליו? כנראה שכן. הסטתי את מבטי אל עבר הצד שלו במיטה, רואה את החולצה שלו שזרוקה על המיטה, לעזאזל, התפרקתי אתמול. בלעתי את רוקי והסטתי את מבטי אל הצד השני של המיטה, רואה את המראה, אותה אחת השבורה, בדיוק כמוני. נאנחתי והחזקתי בה בידי, פותח אותה ומסתכל דרכה על עצמי, רואה את השברים שבי דרך השברים של המראה. עצמתי את עיניי וסגרתי אותה, מניח אותה על השידה שעל יד מיטתי ונעמדתי. לעזאזל, איך אני אמור לתפקד היום כשהוא הדבר היחידי שעובר לי בראש, במיוחד אחרי החלום המזוין הזה. לעזאזל, זה לא הולך להיות פשוט, אבל אני חייב לעשות את זה.

התהלכתי לעבר חדר השירותים, נכנס אליו ונשען עם שתי ידיי על השיש, מביט בעצמי במראה בתסכול. למה דווקא הסיפור שלנו הסתיים כך? או יותר נכון, למה הסיפור שלנו ממשיך בדרך הזו? יש לי כלכך הרבה שאלות לגבי החיים, ולרובן אין תשובה. ואולי אני נתקע על העבר, אולי אני אפילו נשען על העבר, אולי הזיכרון זה הדבר היחידי שמחזיק אותי כרגע. על מי אני עובד, זה לא אולי. אני נתקע על העבר, אני נשען עליו, והזיכרון, הזכרונות שלי ממנו, זה הדבר היחידי שמחזיק אותי כרגע, שמחזיק אותי שפוי. עצמתי את עיניי והטלתי את ראשי קדימה, אני עייף מהחיים האלה. אני עייף מעצם העובדה שאני נתפס בכלום, עייף מהפיסת תקווה שאולי נשארה בי, אבל גם היא מתחילה להיעלם. אני פשוט רוצה לברוח, לברוח אליו. אני רוצה שהוא יחזור לזרועותיי, אני רוצה לחזור וליצור איתו זכרונות חדשים, אני לא רוצה להיתפס בזיכרון שלי ממנו, אני לא רוצה להיאחז בעבר. אני רוצה להיות תלוי בהווה, בכאן ועכשיו. ולפי מה שאני מבין מכל השיט הזה שנכנסתי אליו, זה לא הולך לקרות בקרוב. וכמובן שהשיט הזה הוא אהבה. נפלתי לרגליו, לאותו הבחור הנמוך, עם העיניים הכחולות, שכבש אותי, שכלא אותי, גרם לי להבין מהי אהבה ללא גבולות. אך בו זמנית הוא גם ריסק אותי. גרם לי להבין שאהבה שלו, זה הדבר היחידי שהשאיר אותי שפוי, וברגע שהוא עזב איתה. הנפש שלי עזבה איתו. אני כבר לא אותו בן אדם. בלעדיו, אני אחר.