my other half 2 - larry stylinson

פרק 20.

נקודת מבט הארי:

אחזתי בו, ולא רציתי לעזוב, לא רציתי לתת לרגשות שלי כלפיו ללכת, רציתי אותו, אני רוצה אותו יותר מכל דבר אחר כרגע. ידיי אחזו בישבנו, בזמן שלשוני חוקרת את פיו ברעבתנות. החלקתי את ידי מטה, אוחז בירכיו ומרים אותו, מושיב אותו על השולחן, שפתיי החלו לרדת בזרם נשיקות אל צווארו, מסמנות אותו. הוא טחב את אצבעותיו בשיערי, בזמן שגניחות רכות נפלטות מפיו. ״הארי...״ הוא גנח, ראשו מוטל לאחור, פיו פעור ונפלט ממנו גניחות רכות ונואשות, דורשות לעוד.
״הארי לעזאזל בחיים שלי לא שמעתי אות-״ לפתע שמעתי את נייל מאחורינו, לואי במהירות נעמד על רגליו בזמן שאני נשען עם ידיי על השולחן, עוד לא מסתובב אליו. ״אני הוזה..״ נייל מלמל, ״כן זה חלום אני לא פה עכשיו.״ הוא אמר, הסתובבתי אליהם, ״לא נייל זה לא חלום ולא קרה כלום.״ אמרתי, לואי סובב את ראשו אליי, מביט בי עם שיער פרוע ושפתיים ורודות, נפוחות. הסטתי את מבטי מן לואי אל נייל בשנית, ״תן לנו לדבר.״ אמרתי, ונייל פשוט חזר אל אותו החדר עם מבט מבוהל על פניו. ״אתה באמת הולך להעמיד פנים כאילו אין פה שום דבר?!״ לואי קרא, אך עשה זאת בלחש. ״יש לך את מייקל, לי יש את סטפני, אתה מאושר וזה כל מה שאני צריך.״ ״אבל זה לא אושר אמיתי אם זה לא איתך.״ הוא אמר, מביט אל תוך עיניי, רציתי להטיח את שפתיי כלפיי שפתיו באותו הרגע, אך לא יכלתי לעשות זאת. לא עד שסטפני תלד.

״אני באמת נראה לך מאושר עם מייקל?״ הוא שאל מביט אל תוך עיניי ומנסה לקרוא אותי. ״הוא לא אותו אחד הארי, הוא מישהו אחר, הוא לא מי שהכרתי לפני 3 שנים אם לא יותר, אני בכלל עוד לא הבנתי איך הוא חזר, אני ראיתי אותו, מת, הוא מת לי בידיים זה לא הגיוני.״ הוא אמר, מניד את ראשו בבלבול. ״לואי זה באמת משנה עכשיו? בחרת בו, ויתרת עליי.״ אמרתי, מטיח את האמת בפרצוף שלו. הבטתי בעיניו לעוד כמה שניות, והסתובבתי חוזר אל אותו החדר שנייל, לוטי והילארי. ״מה הוא ראה?״ הילארי שאלה אותי ברגע שנכנסתי אל החדר, היא ישבה על ירכיו של נייל, שמביט אל הבמה, מבוהל, בעיניים פעורות. ״כלום, את לא יודע מה יש לו.״ אמרתי, מכחיש כל קשר לאירוע. ״בכל מקרה.. איפה סטפני הרבה זמן לא ראיתי אותה...״ הילארי אמרה בזמן שהיא טוחבת את אצבעותיה בשיערותיו של נייל. ״אני חושב שהיא בבית.. אני לפחות מקווה שהיא שם..״ אמרתי מתיישב לידם. ברגע שהתיישבתי דלת החדר נפתחה, לואי נכנס בחזרה אל החדר מתיישב ביני לבין לוטי. הוא השפיל את מבטו, אני יודע שכרגע הוא מצטער על זה שהוא וויתר עליי כביכול, אבל שום דבר לא יכול לשנות את זה כרגע. ״אני מצטער.״ הוא לחש, עצמתי את עיניי, מניד בראשי, ומרכין אותו מטה. ״אין לך על מה, זה לא אשמתך.״ לחשתי בזמן לוטי נייל והילארי נעמדו, מתהלכים אל כיוון היציאה. הנחתי את ידי על ירכו, הוא הרים את מבטו, מסתכל עליי בזמן שאני ממשיך להסתכל אל כיוון הבמה. הוא הניח את ידו על ידי, עצמתי את עיניי, אני רוצה את זה כלכך רוצה את זה ורוצה בזה, אך אנחנו בעיה, ואחת כזו שלא ניתן לפתור.