my other half 2 - larry stylinson

פרק 27

נקודת מבט הארי:

ברחתי. לקחתי את הרגליים שלי והלכתי. עזבתי איתו באיזה שהוא מובן. אני לא מסוגל להתמודד עם האפשרות הזו שאני אאבד אותו שוב. הוא סוף סוף שלי, ועד שהוא שלי אני צריך להיות איתה בו זמנית. אמצע הלילה, ולאן אני בורח? לבר. לשתות. לשכוח. אני דפוק, ואין שום דבר שיכול לתקן אותי, חוץ ממנו. הוא רדף אחריי עד לכניסה לבית, אך צעקתי עליו שיניח לי. אני רוצה לשכוח שכל זה קרה. אף פעם לא פחדתי ממשהו, לא פחדתי לאבד, כי לא היה לי את מה לאבד, לא פחדתי מאיום כל שהוא. אך עכשיו, עכשיו הכל שונה. הוא שינה אותי בדיוק כמו שאני שיניתי אותו. הוא כבר לא הדומיננטי שהוא היה, אני לקחתי את המושכות לידיים, באיזה שהוא מקום שלטתי בו. וכרגע, אני מפחד, אני מת מפחד. אני מפחד לאבד אותו, אני מפחד להתמודד עם הפחד. אני מפחד להרוס אותו יותר ממה שכבר הספקתי להרוס. אני מפחד להבהיל אותו, אני מפחד לעשות צעד לא נכון, אני מפחד שהוא יבין אותי אחרת מאשר כוונתי. ולעזאזל, הוא פשוט- הוא פשוט הוא, ואני מודה בזה, אני מאוהב בו, כמו שבחיים שלי לא הייתי מאוהב. אני אוהב אותו, ואני לעולם לא אצליח לאהוב אדם אחר באותה הצורה. אני מוכן למות למענו. אני מוכן להסתכן בשבילו. אני מוכן לאהוב אותו ולחיות איתו לנצח. עד שהוא יבין זאת. שהוא יבין שהוא שלי ולא של אף אחד אחד. וההפך. אני שלו, אך ורק שלו, אני לעולם לא אהיה שלה, למענה. אני עושה זאת אך בשביל הילדה שלי, וכן זו ילדה. ולעזאזל ילדה, אם אני מתנהג כך עם האהבה שלי מה אני אעשה שהיא תרצה לצאת עם מישהו?! לעזאזל יש זמן אבל העובדה שאני אהיה אבא מלחיצה אותי, וזה לא הזמן והמקום לחשוב הזה כשיש מישהי שמוצצת לי את הזין כאילו החיים שלה תלויים בזה.

אחזתי בשיערה, מעמיד את ראשה במקום כאשר היא מביטה אל תוך עיניי דרך ריסים רטובים. אחזתי בראשה במקום, מזיז את אגני כלפיי פיה, מתחיל לזיין את פיה באגרסיביות. כעבור דקה בדיוק גמרתי במורד גרונה, היא בלעה את כל מה שנתתי לה; ומיד לאחר שסיימתי איתה או יותר נכון שילמתי לה, היא נעמדה על רגליה ונעלמה מן זווית העין שלי. תוך דקות ספורות יצאתי מן החדר, מתקדם אל כיוון הבר, שיכור מהתחת, ולא מתכוון לזכור כלום מהשעות הקרובות. סימנתי לברמן שיביא לי עוד סיבוב של שוטים, ובעיקר כל דבר שיעזור לי לשכוח , אך ברגע שבאתי לקחת את השוט מן הבר, הוא נפל (?). הרמתי את ראשי, רואה את נייל. ״לעזאזל...״ מלמלתי. ״אתה בא איתי. עכשיו.״ הוא אמר. מניח שטר על הבר על מנת לשלם על כל המשקאות שלקחתי. ״מה לעזאזל נייל?״ ״אתה לא חושב שאני אמור לשאול אותך את השאלה הזאת?!״ הוא שאל, בגוון קול כועס. ״מה עובר עלייך הארי? חזרתי הבייתה ואני אמור לשמוע מלואי שיושב עכשיו בסלון ואוכל את עצמו מבפנים על זה שפשוט קמת משינה והחלטת ״לברוח מהבית״?״ הוא שאל, גבותיו מכווצות כאשר אני מסתכל אל תוך עיניו שהחלו להתרכך ולהבין את הסיטואציה. ״אני בורח, אני יודע. אני לא יודע איך להתמודד, הבנתי. אני דואג להזכיר את זה לעצמי טוב מאוד כל יום נייל.״ אמרתי והושטתי את ידי אל השוט שהיה על הבר, מוריד את החומר הצורב בגרוני. ״הבייתה הארי. עכשיו.״ נייל אמר ומשך בזרועי על מנת להוציא אותי מן המועדון.  כאילו אני נער שלא יודע להשתלט על עצמו. כנראה שזה באמת מה שאני...