my other half 2 - larry stylinson

פרק 29.

נקודת מבט הארי:

הרגשתי את כל הגוף שלי נרגע, כל שריר רפוי בגופי, לא מצליח לזוז, להשמיע קול. עיניי סרקו את הסביבה, איפה אני? מה קרה? שמעתי צעקות, ואורות אדומים שגרמו לעיניי להתגלגל. לפתע הרגשתי מישהו נוגע בפניי, ״ה-פנים שלו! מה קרה לפנים שלו?!״ שמעתי קול מוכר ובין רגע כל עולמי עצר שראיתי את פניו אל מול שלי. הוא אחז בידיי, לא הצלחתי לאחוז בחזרה. למה הוא ככה? מה קרה? התרכזתי בנשימותיי, עד שהרגשתי שהן הופכות להיות יותר ויותר מהירות, שאני מתחיל לקבל את התחושה שבגופי בחזרה. לפתע הרגשתי שוב את הכאב החד בראשי שהזכיר לי הכל. ושוב עיניו, אל מול שלי, עד שעצמתי את עיניי, ולא הרגשתי יותר כלום.

נקודת מבט לואי:
״הפנים שלו... הפנים שלו...״ זה כל מה שמילמלתי, הן היו מלאות בדם, גם עיניו, שטף דם ענקי שסחף אותו ממני. הוא היה קשור לאותה המיטה, ראשו מקובע אליה, כשרוב גופו חבול. והם לקחו אותו ממני, הרגשתי את הלב שלי יוצא מהמקום. קמתי על רגליי, מבט מת על פניי, וכל מה שאני רוצה כרגע זה לקבל אותו בחזרה, לא משנה מה יהיו התוצאות של כל האירוע המזויין הזה. ״לאן?״ נייל שאל ונעמד מייד אחריי, ״רק אם הייתי יודע...״ השבתי, מתחיל להתהלך אל אותו מסדרון שבו הם לקחו אותו. הסטתי את ראשי, רואה את חדר הטראומה המבולגן, הרצפה עם טפטופי הדם, הדם שלו. ״הוא יחזור אלי?״ זאת השאלה שהדהדה לי בראש, אותה אחת שניסיתי להדחיק, לא להקשיב לכל המחשבות שמנסות לאכול אותי מבפנים. הסטתי את ראשי אל חדר הטראומה השני, רואה בו מתמחה הסוגר את שקית המתים. באותו הרגע פרעתי את עיניי, אני אזהה את השיער הבלונדיני הזה בכל מקום. ״לא. לא לא לא לא!״ קראתי. כמעט נופל אל הרצפה אך לפתע נייל תפס אותי מאחור. ״לעזאזל...״ הוא מלמל כשהוא מושך אותי בחזרה אל חדר ההמתנה. ״אתה לא יוצא מפה לואי...״ הוא אמר. ״היא מתה.״ אמרתי, מרים את מבטי מלא בדמעות. בחיים לא חשבתי שאני אבכה עליה, מי שניסתה לקחת אותו ממני. ״ה-הילדה.״ לחשתי, ״מה זה אומר עליה?״ שאלתי, מנסה לקבל תשובות לכל האירוע הזה שיצא מכל שליטה. ״זה לא אומר כלום לואי, אולי זה בכלל לא היא. אל תכניס לעצמך דברים לראש לפני שבאים ואומרים לך אותם...״ הוא אמר, מביט אל תוך עיניי הדומעות.

ברגע הזה, התרכזתי בנשימותיי, מנסה למצוא איזון, רוגע רק לרגע אחד. נייל התיישב לידי, מביט בזאין שהולך סביב עצמו, מנסה למצוא הגיון בכל האירוע הזה. ״אתם חושבים שהוא יצא מזה?״ שאלתי לאחר כמה דקות, מסיט את תשומת ליבם אליי. ״הוא תמיד יוצא מזה.״ נייל השיב, ״הוא תמיד מצליח להפתיע את כולנו...״ זאין המשיך, וניסיתי להאמין בזה, אך בו זמנית גם רציתי להכין את עצמי אל הגרוע מכל. ״הוא יהיה שבור אם היא לא עמדה בזה...״ לחשתי. ״מי לא עמדה בזה?״ ״הילדה.. הוא יהיה שבור.״ השבתי אל שאלתו של זאין. ״הם יצאו מזה, תפסיקו לחשוב על הגרוע.״ נייל אמר, תופס את ראשו בשתי ידיו, מנסה למצוא הגיון בכל הדבר הזה. לפתע, הרופא ביחד עם המתמחים שלו התקרבו לעברנו. נעמדתי על רגליי במהירות. ״אתם לאדוארד סטיילס?״ הוא שאל, ״כ-כן, הארי אדוארד סטיילס.״ השבתי במהירות. ״אני אתחיל מהחדשות הטובות. כרגע הוא יצא מכלל סכנה אך עוד מוקדם לחזות ולדעת מה ההשפעות של התאונה. הוא ספג פגיעה קשה בראשו בנוסף אל החבלות שברגליו, והשברים שבצלעותיו. הוא יצא עם פגיעות יחסית לא קשות אך כאלו שיכולות להשפיע לטווח הרחוק. כרגע הוא נמצא בניתוח בראשו, על מנת לנסות ולאחות את הפגיעה.״ הוא אמר, הרגשתי את ההקלה מתפשטת אל גופי. ״והרעות?״ נייל שאל, ״לפי מה שהבנו הייתה איתו עוד נוסעת, היא הייתה בהריון. הצלחנו להציל את התינוק אך למרות מאמצינו האם לא שרדה את התאונה.״ הרופא אמר, ועצמתי את עיניי. ׳הם בסדר, שניהם בסדר.׳ זה הדבר היחידי שעבר במוחי. ״אפשר לראות אותה?״ זאין שאל, ״כמובן, האחיות בפגיה יסבירו לכם הכל, היא נולדה בשבוע 25, מוקדם מאוד אך אנחנו מאמינים שהיא תגיע בשלום הבייתה.״ הוא אמר בחיוך, ״ומתי אני אוכל לראות אותו?״ שאלתי, בעיניים מלאות תקווה. ״ברגע שהוא יתאושש מהניתוח, נכניס אליו אנשים בהדרגה, ולאט לאט נתחיל בתהליך השיקום ומהניתוחים.״ הוא השיב ומיד לאחר מכן לחצתי את ידו, והודתי לו.