אנבת' עמדה לבדה, ליד האגם, הירח והכוכבים כאילו התגרו בה ביופיים.
דמעות זלגו על לחייה בלי שליטה, אבל היא לא השמיעה שום קול.
היא חשבה על פרסי.
הוא כל כך ניסה להיפרד ממני עכשיו. היא התייפחה, הוא לקח אותי לסיבוב בלי שאף אחד יידע על זה… והוא… הביט בי ככה… ואז... כשהוא עזב לי את היד… אני שמעתי את הלב שלי נשבר. הוא ניסה להגיד לי.. אבל לא היה לו אומץ… פחדן.
אבל היא בקושי הצליחה להשמיץ אותו. גם בליבה.
היא הביטה באגם וראתה כמה ניאדות שעדיין קלעו סלים בקרקעית.
הם נופפו לה והיא לא החזירה שלום. היא הרגישה שהיא עומדת להתפרק.
היא כל כך רצתה לנשק את פרסי, להיות שוב לידו, להביט בעיניו הירוקות, לגעת בשיערו הסמיך…
לדבר איתו, לטייל איתו, לצחוק איתו, להקניט אותו, כמעט-למות איתו...
כבר לא היה לה אכפת שהוא לא יציע לה עכשיו, לא אכפת לה לחכות עוד עד ההצעה… עד החתונה.... לא אכפת לה שהם יישארו פשוט חברים… זוג-חברים… אבל… זה כבר מאוחר מדי. הוא ניסה להיפרד ממנה.
היא מחתה את הדמעות מעיניה, ניסתה להחליק בידה את שיערה הפרוע.
היא הזדקפה לשמע צליל בכי.
יש עוד מישהו שבור-לב הלילה?
היא סקרה את הסביבה אבל לא ראתה אף אחד.
היא חשבה בפעם האחרונה על ידו של פרסי המחליקה מידה, והרגישה כאילו היא נופלת שוב לטרטרוס… אבל הפעם בלעדיו…
בלי ידיו שיאחזו בה כדי שלא תאבד את העשתונות…
שלא תאבד בתוך הערפל הכואב של המחשבות...
היא התקדמה לביתן אתנה, מוחה את הדמעות האחרונות; היא לא רצתה שאחיה יידעו.
היא נכנסה לביתן שלה בדממה, ונכנסה למיטתה. כבר לא היה לה חשק לקרוא.
היא רק רצתה להתחפר בשמיכות -וברחמים עצמיים- לנצח.
היא בכלל לא חשבה על האפשרות האחרת, על מה עוד היה יכול לקרות.
היא אפילו לא העלתה בדעתה מה פרסי באמת ניסה להגיד לה…
***
יאי🥲 סוף פרק!✨
פרק ארוך במיוחד הפעםם💔
מחכה לתגובות♥️
נתראה✨
YOU ARE READING
חיים או מוות-פאנפיק פרסבת'
Fanfiction**** "פרסי?". "אני.. את... את רוצה לטייל איתי רגע?" הוא מלמל לבסוף, סמוק כולו. היא הביטה בו, המומה לרגע ואז הנהנה. היא נכנסה לביתן שלה לרגעים ספורים שנדמו כנצח. היא חזרה והוא שילב יד בידה. הוא השתדל שלא לבהות בה, אבל בחושך של המחנה, שרק נצנוצי הכוכב...
