חיים או מוות-פאנפיק פרסבת'

פרק #13 קל (חלק 4)

היה קל לשכנע את לין.
פרסי לא יודע אם היא יודעת שזאת רק נקמה, ושזה רק זמני, אבל הוא היה מוסח מכדי שיהיה לו אכפת.
הוא פשוט נכנס לביתן הקטה, השופע בנות עם נצנצים וביקש לדבר עם לין.
היא וחברותיה צחקקו בידענות והיא ניגשה אליו, מעפעפת בריסיה הכהים.
"פרסי?" אמרה בקול מתחנחן.
נדמה ששכחה את הסיום של אותו היום במרפאה, בה צעק עליה והורה באופן מפורש שאינו מעוניין. או שרק רצתה לשכוח.
הוא יצא איתה לבחוץ, מוביל אותה ליד האגם.
צביטה בליבו הזכירה לו שזה המקום בו הוא ואנבת' תמיד היו נפגשים… מדברים.. צוחקים… רבים…
ועכשיו, הוא לוקח לפה נערה אחרת…
רעד של חוסר ביטחון עבר בו, אולי אני לא צריך לעשות את זה בסופו של דבר… אולי שיחה תפתור הכל…
אבל דבריה של רייצ'ל חזרו אליו והוא ניער את ראשו, הוא חייב לנקום.
"לין… חשבתי על זה הרבה ו…" היה קשה לדבר כשהיא לא הפסיקה לעפעף בעיניה הכחולות, כאילו נתקע לה משהו בעין.
"כן…?" היא חייכה חיוך יודע דבר בשפתיים ורודות, דקות.
"ואולי… אולי…" הוא התקשה להגיד את זה. וגם לא ידע, מה אני אמור להגיד לבחורה שממילא אני לא מתכוון להישאר איתה הרבה זמן?
היא הייתה קרובה, קרובה מדי.
ראשה מוטה מעט אחורה כדי להביט בו. הוא הרגיש את נשימותיה על צווארו, ראה את הצמות הדקיקות השזורות סיכות כסופות בראשה שהגיע לסנטרו.
"אולי באמת…" ניסה שוב, משתדל שלא להביט בעיניה הנוצצות בציפיה.
אבל היא קטעה אותו בנשיקה.
פרסי הניח שאם יעצור את הנשיקה, מה שירצה להגיד אחר כך לא יהיה אמין במיוחד.
אז הוא הניח יד על גבה והצמיד אותה אליו עוד.
אבל הייתה עוד סיבה לכך שלא הרפה; היא הייתה רכה ומנחמת, והוא היה זקוק למשהו שיסיח את דעתו כרגע.
היא לא הייתה כמו אנבת', היא הייתה אחרת -והיה משהו כואב בכך שהוא לא יכל לנשק את מי שרצה באמת- אבל הוא מצא נחמה בכל פיסת חום שמישהו ייתן לו כעת. הוא הרגיש שבור מדי.
הוא חשב לרגע על העיניים היפהפיות של אנבת' במקום עיניה הכחולות של לין, מדמיין לעצמו שהם בסדר.
אבל הרגשת שפתיה הזרות של לין על שפתיו סילקו כל מחשבה נעימה.
ידיה עלו לשיערו והוא הרגיש את גופו מתקשח.
רק אנבת' מורשית לגעת בשיערו, לבלגן אותו אפילו יותר, אבל הוא עמד בכך.
זה אמור להיות קל.
ציפורניה הארוכות שרטו מעט את עורפו כשקירבה אותו עוד, והוא הרגיש שזה כבר טו מאצ'.
אחרי זמן שראה למספיק, התנתק.
היא חייכה חיוך מתפנק, שחצני, "אז… מה רצית להגיד?".
זה צריך להיות קל.

***
קלאריס.
הפתרון המושלם לאיך להוביל את אנבת' למקום הנכון בזמן הנכון.
הוא פשוט חיכה שבת ארס המקסימה ביותר תעבור במגרש הכדורסל, במסלול הרגיל שלה חזרה מאימון הבוקר -כן, הסקירה שלו על סדר יומה גובלת בהטרדה- ואז משך את לין אליו.
הוא ידע ששתי נשיקות יספיקו.
נשיקה אחת בה קלאריס תזעם עליו וכך תוביל את אנבת' לפה, ונשיקה נוספת שאנבת' תראה, והיא תהיה הנקמה עצמה.
הוא יכול לעמוד בזה.
זה הולך להיות… קל.
נכון?
הוא המתין בעצבנות ליד המזרקה של המלאך עם הגיטרה הקטנה העגולה וחסרת הפשר -בוודאי אנבת' תדע מה זה- ורגלו טופפה על הרצפה בלחץ.
לין ישבה לצידו, החזיקה בידו ופטפטה בהתרגשות על איזו שמלה לאיזו מסיבה שיש במחנה עוד כמה ימים. הוא לא כל כך הקשיב.
אנבת' מעולם לא הייתה מדברת על דברים כאלו סתם ככה.
לין לא ידעה למה הם יושבים ומחכים במזרקה, היא לא ידעה שהכל זו רק נקמה.
היא נראתה די מאושרת כשאמר לה שהוא רוצה לנסות, והוא התחיל להרגיש ממש רע עם עצמו.
אני מנצל אותה, אני שובר לה את הלב, אני רע, אני אכזרי.
ובטיימינג המושלם, קלאריס הגיחה מזירת הלחימה בחרב, בבגדי אימונים וצורחת נזיפות לבני ארס המבוהלים שמאחוריה.
"לא, אתה לא מחזיק את החרב כמו שצריך! כשאתה דוקר אתה צריך לשלוח את היד קדימה בתנועת שיסוף כדי לוודא ששום איבר של היריב לא יישאר פעיל, ולא אכפת לי שהיא חברה שלך, אתה תילחם בה כמו גבר! ואם לא-" דבריה נקטעו כשראתה את פרסי ולין מחזיקים ידיים ועיניה הצטמצמו.
זה חייב להיות קל.
פרסי השפיל את מבטו אל ידיהם השלובות והעמיד פנים שלא ראה את קלאריס, מדבר עם לין.
"מה-" התחילה קלאריס והתקרבה כדי לבחון את לין, רוצה לוודא שזו לא אנבת' בתחפושת או משהו כזה.
אבל היא לא הספיקה לעשות יותר מדי צעדים.
פרסי משך את לין אליו והיא נענתה לו בלהיטות ונישקה אותו.
הוא הבחין בזווית עינו בקלאריס המאדימה בכעס וצורחת: "מה אתה חושב שאתה עושה, ג'קסון?!".
הם התנתקו לאחר דקה ארוכה מפאת חוסר אוויר, ואז הוא לחש ללין: "עזבי, היא סתם מקנאה".
לין חייכה, מסוחררת במקצת, "אפשר להבין למה".
ואז היא נעמדה, העבירה אצבע על לחיו ברפרוף שגרם לו לצמרמורת, ורכנה לעברו כדי לנשק אותו שוב.
פרסי ראה בשולי ראייתו את אנבת' מתקרבת בריצה,
וקופאת במקומה.
לרגע הוא חש שוב את צביטת חוסר הביטחון, אולי זה מיותר? אולי כדאי שהם יתנתקו, הוא ידבר איתה, יתנצל…
אבל שפתיה של לין -שתוך כמה נשיקות הפכו למוכרות ומנחמות- הסיחו את דעתו, והוא עצם את עיניו כנגד מה שהוא עושה.
זה קל.
או לפחות, אמור להיות.
הוא לא הביט באנבת', הוא שקע בנשיקתה של לין, מתרץ לעצמו שזה רק בשביל הנקמה, אבל בתוכו ידע שהוא רוצה את זה יותר מכפי שהוא רוצה להודות.
לבסוף, כשלין התנתקה ממנו, הוא בלע אנחת אכזבה והביט בתגובתה של אנבת'.
הוא ראה את המבט השבור שניסתה להסתיר, את הדמעה הקטנה שזלגה במורד פניה בחוסר שימת לב.
הוא שם לב לגבותיה המתכווצות בזעם, לשיערה הבהיר הפרוע, לקמט הקטן שהופיע בזווית פיה תמיד שהייתה מתוסכלת, לגופה שהתקשח בכעס, לרגליה שרעדו קלות -ברעד כמעט לא מורגש- כמו ברגעים שהיה מצחיק אותה או מעצבן אותה. הוא הימר הפעם על האפשרות השנייה.
היה משהו מכאיב בעובדה שהוא גרם לה להרגיש ככה, להתנהג ככה, לדמוע בלי לשים לב, לרעוד, להישבר.
זה אמור להיות קל.
אבל הוא גם לא ידע אם זו הצגה.
אולי כל זה זו רק סצנת העמדת פנים, והערב היא וג'ייסון שוב ייפגשו.
אז הוא הכריח את עצמו -במקום לרוץ לעברה, לחבק, ללטף, לנשק, להתנצל- לעטות על פניו מבט מרושע במקצת, שחצני אולי.
אנבת' העיפה בו מבט מריר אחרון לפני שצעדה צעד לאחור, קליפסו מניחה יד על זרועה בתנועה מגוננת, עיניו של ליאו כמעט ועולות באש.
וקליפסו הובילה אותה משם, ליאו יורה עוד מבט-זעם אל עבר פרסי, ומניח גם הוא יד על גבה של אנבת', מלווה את השתיים.
אנבת' לא הביטה בו יותר. לא מעבר לכתפה, לא הסתובבה שוב.
אבל המבט האחרון מעיניה האפורות הנוצצות, נחרט בתוכו.
והמבט הזה, האומלל, העצוב, השבור, האחרון, גרם לפרסי לתהות כמה נכונה הייתה הנקמה.

זה היה אמור להיות קל.

**

אני לא מצליחה להחליט אם אני שונאת או מרחמת על לין;
בהתחלה היא הייתה מזעזעת, אבל עכשיו היא סוגשל לא מוּדעת לעניין שזו רק נקמה...
סו,
היא מסכנה או מגעילה?
✨