נו, חלק אחרון! איך מרגישים?💜
*
ליאו התנשם, רץ לאגם, מוביל בעקבותיו את רייצ'ל.
הם הגיעו לאגם, רואים מרחוק מעגל אנשים.
"איך... את... לא... מתנשפת?" התנשם ליאו, שעצר לשנייה כדי לנשום.
"יש כמה יתרונות בהיותך אורקל," חייכה רייצ'ל והסיטה לאחור קווצת שיער ג'ינג'ית.
ליאו התכוון להעיר משהו שנון, אבל ריינה הופיעה פתאום, עם אורום, כלב הזהב שלה.
"ארגנטום לא היה יכול לבוא," התנצלה ואז הפכה לעניינית, "מה קרה?".
"מה את עושה פה בכלל?" התבלבל ליאו.
"לא יודעת, שמעתי צרחות. באתי," היא משכה בכתפיה.
"טבעי ביותר," מלמלה רייצ'ל.
ריינה התעלמה.
מתיחות קלה שררה ביניהן בזמן האחרון, וליאו לא היה רגיל לכך. הוא גם לא היה רגיל לכך שאין באמתחתו שום בדיחה שנונה.
אני חייב להתאפס, אני… נורמלי מדי בזמן האחרון.
"אממ... נפל מישהו מהשמיים. אז... קראנו לרייצ'ל...?" ליאו נשמע יותר שואל מאשר מסביר, ונראה מאוים תחת הפריאטור כהת השיער.
"הממ, נפילה מהשמיים אינו עניין חיובי. ראה למשל את אפולו," הטעימה ריינה וליאו הנהן, להוט להסכים איתה.
"זה בדיוק מה שאני אמרתי!" רייצ'ל הזעיפה פנים אל ליאו הצייתן-מדי לצד ריינה.
ריינה וליאו התעלמו ממנה, שוב, וחמתה של רייצ'ל גברה.
היא לא ידעה שעד סוף היום הזה, כעסה יעבור גבולות שלא ידעה על קיומם.
“בואו, צריך לראות מי זה," סיננה בשיניים חשוקות והתקדמה אל מעגל האנשים.
קליפסו, הייזל, פרנק, דרו, מלקולם ועוד כמה בני-ארס אימתניים עמדו שם.
"פנו דרך, בבקשה, האורקל מתקרבת…" רייצ'ל ניסתה לפלס דרך אבל אף אחד לא שמע אותה.
ריינה הופיעה לידה, לא מביטה בה, התקדמה באדישות ונדמה היה שים סוף נחצה שוב למול עיניהן: כל האנשים פינו דרך לפריאטור.
כשהיא עברה, הם סגרו את הדרך שוב ורייצ'ל זעמה. הם התעלמו ממנה כמו מאוויר, לא שמים לב.
"מרגישה לבד, ג'ינג'ית?" נשמע קול לצידה של רייצ'ל והיא הסבה מבט במהירות לעברו.
"זה לא חדש. ואם זה מתחיל, זה לעולם לא נגמר," אמרה בת אפרודיטה אסייאתית עם שיער כהה ארוך וחלק.
"מה…?" ניסתה רייצ'ל לתהות.
"תחשבי על זה; מעולם לא רצית לנקום באלו שהשאירו אותך בצד?" אמרה הנערה והתרחקה מעט מרייצ'ל.
החולצה הכתומה של המחנה והג'ינס הפשוט נראו עליה כמו בגד ממגזין-אופנה, ורייצ'ל הרגישה מרושלת לרגע בג'ינס הקרוע שלה ובחולצה המוכתמת בטושים.
"חומר למחשבה, אורקל," קרצה הנערה בריסים מודגשים במסקרה ורודה, ונעלמה בין האנשים.
ואז נזכרה רייצ'ל מי תוארה כך בפי פייפר (בקול הכי מזלזל שאפשר, אבל מי סופר), אחותה למחצה של פייפר, דרו, והיא ניהלה כאן מונולוג קצר ומעורפל לחלוטין.
רייצ'ל הנידה בראשה, מבולבלת אך טרודה בעניינים אחרים.
היא נדחפה בין האנשים כדי לגלות מי נחת מהשמיים.
בני אפולו מודאגים רצו לעבר מעגל האנשים, כי מי שזה לא יהיה שנפל מהשמיים, זה אף פעם לא סימן טוב.
אם זה לא אפולו, הם עדיין צריכים לטפל באנונימי, כי הוא לא היה שורד נפילה כזאת בלי להתרסק.
ואם זה שוב אפולו, הם הולכים להשתגע.
הם לא ידעו שזה גרוע יותר.
הרבה יותר.
רייצ'ל הצליחה סוף סוף להגיח מבין מעגל האנשים אל פנים המעגל.
לא היה שם הרבה לראות, רק בחור חצי-בהכרה בשריון מרוטש.
הוא שכב עם הפנים לקרקע, ורייצ'ל בחנה את הקסדה המוכרת שלו.
מוכרת מדי.
היא אימצה את זיכרונה- שבגד בה, ולא התריע לה לברוח בצרחות.
היא ראתה את ריינה עוזרת לבחור האנונימי לקום, הוא כשל כמה פעמים לפני שהצליח לעמוד באופן רגיל.
בני אפולו הסתירו אותו שוב מעיניה, מנסים לטפל בו ולחבוש את ידו -אולי יותר- השבורה.
אבל רייצ'ל לא תוותר כזאת בקלות. היא יודעת שהוא מוכר לה, והיא חייבת לגלות מי הוא.
היא התקרבה עוד, עוקפת את אוסטין שניסה לחבוש את רגלו של הבחור.
היא סקרה את הבחור הצעיר בעיניים ירוקות בוחנות.
היא ראתה עור חיוור, גוף רזה עד כחוש, שיער בלונדיני בהיר עד שנראה כמעט לבן, עיניים כחולות בהירות מרהיבות.
ואז הוא הרים אליה מבט.
נצנוץ של הכרה הבזיק בעיניהם באותו הרגע.
רייצ'ל עצרה את נשימתה בתדהמה.
לא הגיוני ש…
אוקטביאנוס נחת במחנה החצוים.
***
היי❤️
איך היה הפרק?
חביב?
נוראי?
מקסים?
בין לבין?
בכיתם? צחקתם? שתפו אותי!!😹
אזז מקווה שנהניתם✨
אשמח לביקורות בונות, הערות, הארות וכל מה שיעלה במוחכם✨✨
כל הערה תעזור לי להשתפר הלאה💜
נתראה?✨
YOU ARE READING
חיים או מוות-פאנפיק פרסבת'
Fanfiction**** "פרסי?". "אני.. את... את רוצה לטייל איתי רגע?" הוא מלמל לבסוף, סמוק כולו. היא הביטה בו, המומה לרגע ואז הנהנה. היא נכנסה לביתן שלה לרגעים ספורים שנדמו כנצח. היא חזרה והוא שילב יד בידה. הוא השתדל שלא לבהות בה, אבל בחושך של המחנה, שרק נצנוצי הכוכב...
