חיים או מוות-פאנפיק פרסבת'

פרק #15 סוף טוב, הכל טוב? (חלק 4)

פרק 15#
סוף טוב, הכל טוב? (חלק 4)

אנבת' הובילה אותו לאחורי הביתן.
השמש החלה לשקוע באיטיות, צבעים החלו לעטוף את העיגול הזוהר.
רשרושים קלים נשמעו מהצמחים שעל ביתן דמטר.
ביתן ארטמיס וביתן אפולו נצצו באור השמש.
פרפרים רפרפו.
היא לחצה על כפתור קטן טבוע בקיר ומבנה מקופל נבנה לפניו. גדול. גדול מאוד.
לפני שהספיק לשים לב לצורתו, הוא החל להתמלא במים.
זה היה עיגול מושלם מלא במים, ובמרכזו סוס עם כנפיים, בוהק בגוונים שונים של ארד וזהב וכסף בהתאם לאור.
"מזרקה? בצורה של… פגסוס?" פרסי בהה בעיטורי החרסינה.
"כן," אנבת' הסמיקה קלות, "תכננתי אותה כשחזרנו מניו-הייבן," היא כחכחה בגרונה, "אתה יודע".
פרסי נגע בשיערו קלות והביט בשיערה של אנבת', מחפש. בודק.
היא פיזרה את השיער וחשפה את הפסים הדקים, האפורים. הזהים.
הוא נאנח בהקלה, "חשבתי לרגע ש-".
"לא." היא לחשה, "לעולם לא".
"והפגסוס…?" הוא הסב מבט ממנה, סמוק.
"אתה יודע… פוסידון ואתנה… יצירת הסוסים, מרכבה, כל זה… ואז חשבתי גם ש… פגסוס מסמל מעוף וחופש ו… סוסים וחופש וים ו…" היא גמגמה.
"אנבת'..." הוא התקרב אליה והרים את סנטרה בעזרת ידו, ידו האחרת עדיין לוחצת על אפו החבול, "את בנית את זה… בשבילנו?".
היא דחפה אותו בצחקוק, "אל תהיה כל כך מתנשא. אבל… כן. כן. בשבילך".
הוא חייך.
"את… סולחת לי על לין?" הוא לחש פתאום, חיוכו נמחק.
"אני…" היא נאנחה, "זה יהיה קשה, אתה יודע. אבל כן, כי אני… אני…" היא לא הצליחה להשלים את המשפט. היא הביטה בעיניו, כאילו מחפשת שם את המילים.
"גם אני אוהב אותך." הוא לחש.
"אני אוהבת אותך," היא ענתה בלחישה.
אז הוא רכן ונישק אותה.
זאת הייתה נשיקה שונה.
מלאת עצב, אמון שבור, קנאה, היסוס. אבל אהבה. המון אהבה.
דם נמרח על פניה והיא צחקקה ודחפה אותו, "בניתי לך מזרקה מתקפלת לא בשביל שתישאר פצוע!".
לקחה לו שנייה להבין, ואז הוא גיחך.
"אם אני נכנס למזרקה כדי להירפא, אני לוקח איתי את כולם למטה!" הוא צחק.
הוא תפס בידה וקפץ למזרקה.
"פרסייייייי!!!!!" היא צרחה עליו ועלתה על פני המים כדי לחבוט בו.
"מה?" הוא צחקק והתחמק ממנה, "הזהרתי!".
"אני אהרוג אותך!" היא התקרבה אליו וניסתה להטביע אותו.
הוא צלל והתחמק מידה.
כשעלה על פני המים הוא השתנק ושאל, "כמה עומק הדבר הזה?".
"זו מזרקה קסומה," היא גיחכה, "אין לה סוף".
"את צוחקת, נכון?".
"כן. היא בערך 94.3 מטר," היא אמרה בשלווה.
"94 מטר?!" הוא השתנק שוב.
"94.3," היא תיקנה.
הוא פער את עיניו הירוקות.
צחקוקים השתלטו עליה.
"אנבת'!" הוא צחק ותקף אותה בדגדוגים כשהיא התחילה לגחך, "את עבדת עליי!".
"אוי, מוח אצה," היא גיחכה והניחה יד על סנטרו, מחליקה על שבילי דם דקיקים שזלגו, "אתה כל כך תמים שאי אפשר שלא לעבוד עליך לפעמים".
הוא גיחך, "שכחת פרט קטן".
היא הרימה גבות.
"אני בן פוסידון," הוא חייך חיוך רחב, "לא תוכלי לעבוד עליי בנוגע למים".
"אז אתה-".
"רק העמדתי פנים כדי שתרגישי טוב עם עצמך? כן. כזה אני, בחור אכפתי וחבר למופת," הוא צחקק.
"בטח," היא גלגלה עיניים ודקרה את חזהו באצבעה, "אתה חבר מדהים".
"אני יודע," פרסי חייך בהתנשאות מדומה.
היא צחקקה, "אתה אידיוט".
"אני יודע".
היא הסיטה את הפוני הרטוב שלו, שנכנס לעיניו, והסמיקה במבוכה כששמה לב שהוא בוהה בה.
הרגע נהיה קסום.
היד שלו אחזה בגבה, תומכת בה. היד שלה סידרה את שיערו, מרחיקה מעיניו.
אפו החבול לאט-לאט חזר לעצמו. השיער הרטוב שלה נדבק לעורפה.
עיניה האפורות התחמקו מעיניו, לחיה הסמיקו.
עיניו הירוקות הביטו בה עמוקות, מחכות ללכוד את מבטה.
היא לא יכלה שלא להביט בו בסופו של דבר.
אבל העיניים שלו… מהפנטות.
נצנוצים של כחול וירוק, הקשתית שלו בורקת, ניגוד מרהיב לאישון. מזכירות לה כל רגע משותף.
כמו מראה, הן שיקפו את המלחמות, הקרבות, השיחות הארוכות, הצחוקים, הריבים, הבדיחות הפרטיות, המסעות, הנשיקות, הרגעים הגנובים בארגו II.
היא בהתה בהן, רגליה עדיין נעות בעדינות במים, מציפות אותה.
הוא הביט בה, מחכה לאישור, שהיא סלחה. באמת. אבל הוא עדיין ראה את הכאב בעיניה.
"אנבת'..." הוא לחש, "אני מצטער. מצטער על הכל… בבקשה…".
השברים של ליבה אט-אט נרפאו. החלקים כמו התרוממו מטרטרוס ונבנו חזרה.
הכאב התפוגג לאט. ייקח לו זמן, אבל הוא מתפוגג.
היא הביטה בו עמוקות, "אני לא יכולה שלא לסלוח לך…" היא השיבה בקול שקט, "אני גם מצטערת… מאוד, הייתי טיפשה. לא בטחתי. לא האמנתי. לא הקשבתי. לא רציתי להקשיב".
"אז…".
"אז… אני אוהבת אותך".
הוא חייך, מאושר, "חכמולוגית שלי".
היא השיבה חיוך שלם, "מוח אצה שלי".
ואז הוא דגדג אותה, וניפץ את הרגע.
"משוגעעע!" היא צחקקה, וניסתה להטביע אותו.
הוא גיחך והחזיר לה בדגדוגים.
היא צללה והתחמקה מידיו.
הוא הביט אנה ואנה, מחפש.
היא יצאה מהמים כמה מטרים ממנו, מסיטה את שיערה מעיניה.
הוא ניגש מאחורה בשקט והפתיע אותה.
"פרסייייייי!" צרחה נשמעה במחנה.
אבל צרחה מלאת שמחה, צחוק, ושניהם ידעו שהכל שב לקדמותו.
כמעט.
~~~

אין לי מה להגיד חוץ מ-
אני מאוהבת קשות!!!😍
הם ליטרלי השאיפה לזוגיות בשבילי:)