*
רייצ'ל הרגישה את זה.
זה בא מהר.
מהר מדי.
היא לא הספיקה כמעט כלום.
היא רמזה לפרסי שהוא צריך לנקום, וזהו.
היא ידעה שזה ירדוף אותו. היא ידעה שהוא יקשיב לה בסוףו של דבר. והיא ידעה שזה גם יגרום לקרע במערכת היחסים בינו לבין אנבת'.
אבל היא לא הספיקה לתכנן מספיק, היא לא הספיקה להכשיל את פרסי עם אנבת' מספיק.
היא קיוותה שהנקמה שפרסי מארגן תעבוד טוב מהצפוי, ושהיא לא תיאלץ לאלתר איכשהו הפרדה ביניהם במסע החיפושים שלהם ושל שאר השבעה.
כי תמיד יש מסע חיפושים אחרי נבואה.
ותמיד פרסי ואנבת' ישתתפו בה.
וכמובן שהשבעה יתעקשו להצטרף.
וניקו וריינה לא יעמדו בפני האתגר ויתעקשו לבוא.
בקיצור, שמחה וצהלה.
רייצ'ל הרגישה את הנבואה בעצמותיה.
היא מתקרבת.
מאוד מתקרבת.
הלחישות הקלות בראשה, המשפטים, הרמזים.
השרבוטים על הקירות התגברו.
הציורים, הכתובות, החריטות וכתמי הצבע שעל הקירות השרו אווירה של סטודיו לציור יותר מאשר מערת אורקל.
הנבואה מגיעה- רייצ'ל ידעה.
והיא לא ידעה מה לחשוב.
איך להגיב, מה לעשות.
מחשבותיה התפצלו בין העיניים המהממות של פרסי לבין כל מיני הלקאות עצמיות; 'איזו חברה גרועה אני. איזו מגעילה. בושה לאורקלים. בושה לאפולו -לא שאכפת לו, הוא כנראה עסוק בכתיבת הייקו נוסף על גבורתו- ולכל האלים. בושה למחנה החצוים. אני אמורה להיות אורקל תומכת ורווקה...'
אבל תמיד, מראה פניו של פרסי התגבר על הכל.
היא הייתה מסוחררת ומבולבלת.
ראשה מלא בשברי תוכניות ומשפטים וחלקי נבואות, סחרחורת, כאב ראש…
היא התיישבה לרגע על הספה במערתה, מחזיקה את ראשה בכפות ידיה.
אם פרסי ינקום היום... הנבואה באה עוד בערך יומיים... התקיפה הראשונה הייתה לפני שבועיים וחצי... מי יכול להיות אשם בתקיפות... מה הנבואה יכולה להיות... מה יהיה עם המסע… איך אנבת' תגיב לנקמה... ומה פרסי יעשה כדי לנקום...
אבל מחשבותיה נקטעו כשליאו פרץ למערה בסערה.
"מה עכשיו, ואלדס?" נאנחה רייצ'ל ולא זזה סנטימטר ממקומה.
"רייצ'ל!" הוא התנשף, "בואי, מהר!!".
רייצ'ל התרוממה מיד -ליאו יכול להיות לחוץ כך לעיתים רחוקות, למשל לא כשהוא שורף בית- וניערה את עצמה, היא חייבת להתאפס.
"מה קרה?!" היא הביטה בו בתהייה והתקדמה אליו.
"אה, אגב, יש נבואה בפתח?" הוא נהיה רגוע לרגע.
"כן." היא ענתה, מופתעת לשנייה מהשינוי הקיצוני במצב רוחו ובנושא השיחה.
"אה, טוב, ביררתי בשביל המאמן." הוא משך בכתפיו ואז חזר להיות לחוץ, "אבל את חייבת לבוא לאגם מהר!".
"הפרעות קשב," היא גלגלה עיניים, "מה קרה שם?".
"מישהו שם! מצאנו מישהו! הוא נפל מהשמיים!" ליאו קרא בדרמטיות.
"וזה אף פעם לא סימן טוב. קח לדוגמה את אפולו." רייצ'ל יצאה מהמערה במהירות.
בכל זאת, חובות האורקל שלה נותרו, גם אם היא הולכת להפר את חוקיהם.
YOU ARE READING
חיים או מוות-פאנפיק פרסבת'
Fanfiction**** "פרסי?". "אני.. את... את רוצה לטייל איתי רגע?" הוא מלמל לבסוף, סמוק כולו. היא הביטה בו, המומה לרגע ואז הנהנה. היא נכנסה לביתן שלה לרגעים ספורים שנדמו כנצח. היא חזרה והוא שילב יד בידה. הוא השתדל שלא לבהות בה, אבל בחושך של המחנה, שרק נצנוצי הכוכב...
