חיים או מוות-פאנפיק פרסבת'

פרק #10 Again? (חלק 3)

פרסי זינק אל היער בלי להעיף מבט לאחור, בלי לוודא שאנבת' מצטרפת אליו.
הוא כבר שמע את נשימותיה המואצות -מה שלא היה אופייני לה- וידע שהיא עוקבת אחר צעדיו.
הוא נעמד ליד ערוץ הנחל, במקום שבו אמורה להיות משמרתו, נזכר ב'תפוס את הדגל' הראשון שלו.
אלו בהחלט לא היו זיכרונות מלבבים במיוחד.
החנית החשמלית של קלאריס, כלב השאול,
בני ארס שמתעללים בו ומפילים אותו לנהר.
אילולא היה בן פוסידון...
"מה עושים עכשיו?" אנבת' שאלה בנוקשות.
פרסי תהה מה עובר עליה. היא בחיים לא תרצה לעשות משהו באמצע משמרת חשובה של תפוס את הדגל. היא מול קלאריס, בחייכם.
היא תרצה לכסח אותה בכל מצב.
ותמיד הייתה לה אסטרטגיה לכל מצב, אין סיכוי שפתאום משעמם לה.
"מה.. מה זאת אומרת?" הוא מצא שקשה לדבר כשהוא מתעמק בעיניה.
באפור הסוער שבקשתית-העין שלה היו ניצוצות חומים וכחולים והוא כמעט טבע בתוך כל הצבע המתערבל והמנצנץ הזה, כמו קליידוסקופ-
"כלומר, מה נעשה עד שיתקפו אותנו?" היא נשמעה נינוחה למחשבה שיתקפו אותם, כאילו זו הצרה האחרונה שלה.
גופה נע מעט במתח לעומת נימת קולה הקלילה.
"אני...אני מניח ש..." הוא התיק את מבטו מעיניה במאמץ, וגילה שככה הוא יכול לדבר כמעט כרגיל, "אפשר.. לדבר?".
"אוקיי.." היא נשמעה טיפה מאוכזבת, "על מה?".
השתררה שתיקה מביכה.
הם כבר כמה שבועות -אפשר לומר חודשים- מרגישים שלא הכל בשגרה. גם לפני כל המקרים הקטנים וחסרי החשיבות עם ג'ייסון ורייצ'ל, הייתה הרגשה מוזרה, כאילו משהו חסר...
הנשיקות האקראיות של 'בוקר טוב' ו'לילה טוב' היו… שונות כבר שבועות, והפסיקו כבר לפני שבועיים, המבטים, הבילוים יחד...
הם היו עסוקים במחנה ובחברים ובשיעורי הבית ובקושי היה להם זמן איכות זוגי.
והכל פתאום הרגיש ... מביך. מוזר. הם כבר לא היו דביקים ומאוהבים כמו פעם.
אבל הם לא ידעו מה הם עכשיו.
כמה בני ארס חלפו על פניהם, בלי מבט שני ונעלמים במעבה היער.
נשמעה קריאת קרב ואחריה צחוק.
"אוי, יופי," רטן פרסי והתיישב על אחד הסלעים, "כולם עושים את הכיף בלעדינו".
"כן," רטנה גם אנבת'.
אחרי כמה דקות של דממה, אנבת' התעייפה מלעמוד והתיישבה גם היא על הסלע.
היא ישבה על הקצה הרחוק ביותר של הסלע. פרסי שם לב לזה, והלב שלו נצבט.
מה אנחנו עכשיו?!
"אתה יודע-" אמרה אנבת' בדיוק כשפרסי אמר, "אנבת'-".
"תתחיל אתה," היא השיבה בדיוק כשהוא אמר, "תתחילי קודם," והם החליפו חיוכים נבוכים.
"ליידיס פירסט, בבקשה," הוא הניע את ידו בתנועה מסולסלת ומוגזמת.
היא צחקקה, והיה נחמד פתאום להרגיש שוב -גם אם לרגע- כרגיל.
אותו זוג מאושר שנהג להתנשק באגם. אותו זוג שהציל את העולם יחד אלפי פעמים. אותו זוג שכמעט- מת ביחד בערך בכל רגע. אותו זוג שנפל לטרטרוס יחד ועברו זאת. אותו זוג שהעבירו עליו הימורים במחנה עוד לפני שפרסי הבחין ברגשותיו כלפי אנבת'. אותו זוג שצחק מבדיחות מטופשות על עצמם המטופשים.
"אני רק..." היא בלעה את רוקה, איך מתחילים?
"רק רציתי... אתה יודע, אני מרגישה שאנחנו כבר הרבה זמן לא... מתנהגים כרגיל," היא גמגמה מעט.
פרסי הנהן, דרוך.
"אני מרגישה... קצת שונה... כאילו.. זה בכלל לא כמו פעם ו...".
"זו פרידה?" הקול שלו היה רווי ברגש לא מזוהה.
הוא רוצה להיפרד? אנבת' תהתה, מה הרגש הזה שהקול שלו משדר?
"לא! מה פתאום!" היא ענתה מהר מדי ממה שרצתה, וקולה נשמע נואש כשניסתה לסיים את המשפט.
"אני בסך הכל... תוהה... למה... זה ככה. ומה... עושים עם זה." היא נאבקה בעצמה שלא להתנשם שהוא התקרב מעט על הסלע לעברה, עיניו הירוקות נוצצות.
אולי טעיתי, הוא חשב לעצמו כשהעיניים האפורות-היפהפיות הללו הביטו בו, אולי היא וג'ייסון… לא ביחד. יכול להיות שטעיתי, שזאת הייתה אי הבנה, כי הנה היא, והיא מדברת איתי ומנסה לפתור את סוגיית הזוגיות שלנו. היא… כן רוצה לנסות.
"אני... הרגשתי בזה גם." הוא הסכים בלי להוסיף.
ליבה צנח, זהו? אין בו שום רצון לדעת למה או איך פותרים את זה?
"ואני חושב לעצמי..." הוא התקרב אליה עוד והיא הרגישה בסומק מטפס במעלה צווארה ובליבה שפעם בטירוף, "איך יכולתי... לשרוד בלעדייך, אנבת', איך?".
הוא רכן לעברה כדי לנשק אותה, וכשריח מלח הים המוכר והאהוב עליה כל כך היכה בה בגעגועים, מחשבותיה רצו; אולי הוא לא באמת אוהב את רייצ'ל… זאת בטח הייתה אי הבנה … כי הנה הוא, והוא כאן, והוא- והוא-
כאשר נשימתו החמה הורגשה על צווארה, מחשבותיה פרחו ומוחה התמלא בערפל רך. חיוך עדין נפרש על פניה ועיניה האפורות נעצמות...
אבל כששפתיו היו כסנטימטר משפתיה, עוד רגע נוגעות… נשמעה נביחה רמה.
הם התרחקו במהירות, מסמיקים.
פרסי זינק לעמדת קרב לאחר שנשמעה עוד נביחה ואנבת' ניסתה לקום, מסתבכת עם המגן והחרב.
לא, לא, לא! אנבת' צרחה בליבה בעודה מנסה להיעמד נורמלי, הוא עוד שניה נישק אותי! למה זה קורה לי?!
ואז הופיע כלב השאול.

***