חיים או מוות-פאנפיק פרסבת'

פרק #14 She's not angry. (חלק 4)

פרק #14
She's not angry. (חלק 4)
**

סורי על העיכוב,
הייתי באמצע להכין פסטה ונשרף לי הבצל.
עזבו, סיפור ארוך שבתמציתו;
אני. לא. שפית.

צ'או ותהנו לכן.ם❤️

***

"אני לא מאמינה שאני אמורה לעזור לך להסתגל!" צרחה ריינה ועיניה בוערות מכעס.
"אני לא מכריח אותך, פריאטור," אוקטביאנוס הרים גבות.
ריינה נשמה עמוק, משתדלת להירגע.
הוא. לא. שווה. את. זה.
כירון מזמן עזב את האזור, חייב לבדוק דברים בנוגע לאוקטביאנוס ולעדכן את האלים בהתפתחות (אפולו ירצה לנקום, אז אולי כדאי לעכב מעט את ההודעה) והחניכים האחרים שלחו מבטים לאוקטביאנוס, מתלחששים ותוהים.
אחרי זמן מה, רייצ'ל סילקה את כולם והם הלכו להפיץ את החדשות הטריות; חניך חדש במחנה החצוים- שהוא בעצם לא חצוי והוא בכלל אמור להיות מת.
די מסעיר, הלא כן?
ריינה הייתה צריכה לעשות לו סיור במחנה ולמקם אותו בביתן קטן, לבן וריק, בלי שום ייחוד. ביתן האירוח לבנים.
ביתן מקביל לו שימש ביתן אירוח לציידות, שלא היו מוכנות לעולם לחלוק ביתן עם גברים.
לעיתים הביתנים שימשו ביתן לציידות, לאורחים, לחצוים בני אלים רומים שאין להם מקביל יווני {כמו ריינה, בת בלונה} או לנצרים.
אוקטביאנוס עמד באחד הקריטריונים האלו, לצערה של ריינה.
באמצע הסיור, ליד היער, הם התחילו לריב בצעקות.
כרגיל.
ולא הייתה את רייצ'ל שתוכל לעזור במקרה שמישהו שם יתחיל לרסק עצמות.
רייצ'ל הייתה צריכה לנוח; היא קיבלה הוראה מכירון שלא לצאת מהמערה שלה ביומיים הקרובים.
הנבואה קרבה והיא צריכה להתכונן, נפשית ופיזית.
אולי הסיבה האמיתית הייתה שכירון לא רצה שרייצ'ל תחטוף התקפי עצבים יחד עם ריינה.
הוא סמך על ריינה שתתעצבן מספיק בשביל שתיהן.
הוא צדק, כנראה.
"יש לך מזל שכירון הורה לי שלא להשתמש באלימות גופנית, פיזית, אישית, קבוצתית, כללית, חלשה, חזקה, והשימוש בחרבות, שוטים, פגיונות וכידונים נאסר עליי. אה, וגם נאסר עליי להטביע אותך באגם." היא אמרה בפנים זועפות.
"את נשמעת מאוכזבת," אוקטביאנוס מרים גבה בהירה.
"אכפת לך?" נבחה לעברו, "איך אני אמורה להעניש אותך על כל הטמטום שלך בלי שום אמצעי אלימות כלשהי?! הא? תנסה למצוא דרך!".
"את מתכוונת חוץ מהצעקות שלך?" בירר.
"מה עונש בצעקות החביבות ביותר שלי?" ריינה צמצמה עיניים.
"אני שונא שצועקים עליי. ובמיוחד כשאת כועסת עליי." כתם סומק הופיע בלחיו אבל ריינה הייתה עסוקה יותר מדי בלפענח את דבריו מאשר להתרכז בפניו.
"אני לא כועסת!" צרחה עליו.
"האומנם?" הוא שאל.
היא צעדה צעד לעברו והוא נרתע מעט אחורה כנגד רצונו.
"אני... בסך... אני בסך הכל... מתוסכלת!" היא צעקה.
"ולמה את מתוסכלת?".
"כי... כי אתה כל כך מעצבן!" היא התקדמה עוד צעד והוא נרתע שוב, "אתה בכלל לא מתנהג כמו האוקטביאנוס שאני מכירה, אתה יותר שקט ושליו ובעל גבולות, וזה מעצבן! ואתה פשוט... אני צריכה לעשות לך סיור בזמן שאתה אמור להיות מת!".
"אני לא אמור להיות מת," הוא הזעיף פנים.
"אתה כן!".
"לא אני לא." מלמל.
"אתה נפלת מהשמיים חודשים אחרי שנורית לשמיים בתור פגז כדי להרוג את גאיה! וגאיה מתה!" ריינה השתדלה שלא לאבד את עשתונותיה.
"אבל אני לא!" הוא צעק חזרה ברגש פתאומי.
ריינה קפאה בהפתעה.
זאת הפעם הראשונה מאז נפל מהשמיים שהוא מביע רגש כלשהו חוץ מאדישות ושלווה.
"אתה... מה?" היא גמגמה.
"אני לא מתתי. ואני לא אמור למות. את יכולה להפסיק לנסות להרוג אותי?" נימת קולו נרגעה במקצת אך נותרו בה שרידים של מרדנות.
"הלוואי שיכולתי." היא הסתובבה ופנתה לביתן המרכזי, מתוסכלת לחלוטין.
"ריינה, לאן את הולכת?" היא חשבה שהבחינה בגוון דואג בקולו.
"לכירון. אני לא הולכת לעזור לך להסתגל וככה גם לאבד את כל הכבוד העצמי שלי במריבות איתך," היא לא הביטה בו והמשיכה להתקדם בנחישות, מסדרת באי נוחות את חולצתה הקצרה.
"ריינה, לא!" הוא תפס בזרועה החשופה והיא הסתובבה אליו במבט רצחני.
"תשחרר. לי. את. היד." סיננה בשיניים חשוקות.
"אבל-".
"עכשיו." נימת קולה החדה לא השאירה מקום לספק; היא שונאת אותו בכל נימי נפשה.
הוא שחרר את זרועה ואנחה כבושה נפלטה ממנו בעל כורחו.
ריינה המשיכה להתקדם, מנסה להתעלם מכך שעדיין מרגישה את החמימות של ידו על זרועה.
"ריינה.. בבקשה..." קולו נשמע מתחנן לרגע והיא עצרה במקומה בהפתעה.
"אם את לא תעזרי לי, כירון יצוות לי מישהו אחר שילמד אותי על המחנה..." הוא נראה מעוּדד מעט לדבר כשהיא הסתובבה כדי להביט בפניו ולחפש רגשות.
"ואני לא יכול להיות עם מישהו אחר כל כך הרבה זמן. הייתי יותר מדי זמן לבד ואני לא מסוגל.." פניו היו כנות לחלוטין.
ריינה הרגישה שביב חמלה שנוצץ בה והיא סילקה אותו במהירות.
תזכרי שמדובר באוקטביאנוס. תחבולן, בוגד.
"ולמה דווקא איתי אתה מרגיש בנוח?" התקילה אותו.
עורו הבהיר כחלב הווריד מעט, "אממ... אני... זה רק בגלל ש... אנחנו מכירים כבר הרבה זמן, ריינה, ואני מרגיש בנוח... לריב איתך יותר מאשר עם אנשים אחרים," הוא גמגם.
"אתה מרגיש בנוח... לריב איתי?" ריינה כיווצה את גבותיה.
הוא הנהן בביישנות.
ריינה פלטה אנחה, "אני לא יודעת. באמת החצוים פה לא יודעים לריב. אולי חוץ מקלאריס. ואני צריכה קצת לפרוק צעקות ולריב. אבל אם אני אשאיר אותך תחת חסותי, אני לוקחת יותר מדי סיכונים, אתה מבין?" פתאום היא הבחינה שהיא מדברת אליו בקול רך יותר מהרגיל.
מה עובר עליי? זה אוקטביאנוס, בשם כל האלים!
הוא התקרב כמה צעדים קדימה.
בזהירות, מחכה לסימן ממנה שזה מגעיל אותה להיות ברדיוס חצי מטר ממני.
היא לא אמרה דבר.
"סיכונים?".
"אתה יודע, שתרצח אותי בשנתי וכל מיני כאלה." היא משכה בכתפיה בחיוך.
מה לעזאזל עובר עלינו?!
הוא…. מצחקק??
"ואם אשבע?" חייך בערמומיות.
"אתה בטוח תמצא דרך לעקוף את זה. אני מכירה אותך לא מאתמול, אוקטביאנוס." אמרה ריינה וחיוכה נמוג לאט.
"אשבע על מה שתרצי, ריינה." המבט בעיניו היה משונה.
"אני רוצה שתישבע שלא להרוג אותי, לפצוע אותי או לפגוע בי בדרך כלשהי, בישירין או בעקיפין. ושלא תעשה לי שום דבר שלא אישרתי לך." היא אמרה בחיוך קטן ומנצח, את זה הוא לא יצליח לעקוף.
חרדה רגעית חלפה במבטו ואז נעלמה.
"בסדר." הוא נשבע, "אני נשבע בנהר הסטיקס".
רעם נשמע.
ריינה חייכה והייתה מרוצה.
"כבר לא כועסת?".
"אני לא כעסתי! אני כועסת?" היא צרחה, "ממש לא!" עיניה בערו, "אני ממש רגועה! הכי שיש! ואתה?".
"בסדר, תנשמי," הוא צחקק.
"טוב, אני שלווה יחסית. בינתיים, אני בטוחה שזה ישתנה בהמשך בגלל... טוב, בגללך. אבל בינתיים... אני אישאר ואעזור לך להסתגל".
"ותהיי החונכת שלי," חייך אוקטביאנוס.
"המפקדת שלך." תיקנה ריינה בנוקשות מעושה, "וכדאי לך להקפיד על זה".
"כן, המפקדת!" הוא צחקק כשהצדיע ביד שמאל.
"זאת היד השנייה," היא אמרה בקול מיואש והוא החליף יד במהירות, יציבתו הגרועה גורמת לריינה להתייאש אפילו יותר.
ריינה העדיפה לפקוד על דקוטה-שיכור-הפטל מאשר לפקוד על הכהן-לכאורה-ובעל- הרגליים- השמאליות.
"הרגליים השמאליות שלך מזעזעות אותי," היא עצמה את עיניה בחרדה.
הוא צחק.
אני ואוקטביאנוס מתנהגים נורא מוזר. היא חשבה בפליאה, וזה טיפשי. אנחנו מטופשים.
"אני מוכשר בהמון דברים. כנראה שיציבה שמספקת את רצונך היא לא אחת מהם," הוא חייך חיוך שובב וריינה הבחינה בגומה קטנה בצד לחיו.
"טוב, בוא נעצור את הסיור לכמה רגעים," היא חייבת לחשוב, אבל היא גם חייבת להיות איתו כל היום, וכנראה שגם בכל יום בשבועיים הקרובים, כדי לעזור לו להסתגל. על פי הוראות כירון.
הם התיישבו תחת עץ ירוק ליד ביתן דמטר, שותקים במבוכה.
ריינה הבחינה בחריטה על העץ; לב ובמרכזו האותיות K+L.
קליפסו וליאו משאירים את חותמם בכל מקום, היא גיחכה בליבה.
"טוב, אז אתה פנוי עכשיו?" שאלה בשובבות.
"את מזמינה אותי לדייט, ריינה?" הוא צחק.
"בחיים לא," היא חייכה בשעשוע, "אני רק תוהה אם יש לך זמן לריב איתי".
"בנימוס או בצעקות?" הוא נראה מרוצה משתי האפשרויות.
"מה שתרצה," משכה בכתפיה.
הוא חייך ומשך אותה אל תוך היער, "יש לי רעיון".
היא לא הייתה מודה בזה בפניו לעולם, אבל היא באמת התגעגעה לריב איתו.

***