פרק 28 | הדברים שנשארו מאחור

25 2 10
                                    

"אז תזכירו לי למה אנחנו יושבים כאן?" הארלי שאלה בזמן שהזדקפה על כורסאת העור השחורה והקטיפתית במרכז בית המחסה. היא הסתכלה אל השותפים החדשים שלה בעולם המתים. "אתם בעצמכם אמרתם שכלב המוות נמצא מול השער ושומר עליו."

"הוא לא יתעייף כל כך מהר." פיטר, החזיר הקטן, דיבר בזמן ששיחק עם קיסם דק בין שיניו, שהיו נקיות למדיי.

"זה עדיין לא הגיוני." הארלי השיבה. "אנחנו צריכים לקום ולהוציא אותי מכאן. אתם בעצמכם אמרתם את זה." היא הסתכלה אל עבר אסטריד, שישבה מולה מרחוק וכתבה על דף דבר כלשהו. הנערה הבלונדינית לא הרימה את עיניה מהכתוב.

"אל תיבהלי." היא שמעה קול חביב מאחוריה והרגישה מגע קר כקרח על מצחה. שערותיה סמרו והיא מיהרה להירתע לאחור. למרות שאלה הצליחו להרגיע מעט את הכאבים בפניה מהקרבות אותם ניהלה.

היא הסתכלה אל זה שהניח עליה את מגע הקור. ידו אחזה שקית קרח והוא מיהר להתיישב מולה.

"את עם פנס בעין," אמט הצביע על עינו. "קרח מוריד את הנפיחות."

הארלי הנהנה באיטיות. "תודה." השיבה בשקט ולקחה ממנו את חפיסת הקרח. באיטיות היא הניחה אותה קרוב לעינה הפצועה ולפניה החבולות.

"הארלי, אני יודע שאת חסרת סבלנות." אמט המשיך ואמר. "תאמיני לי, הבן זוג שלי היה מאוד חסר סבלנות."

"מאוד." קול נשי הגיח מהצד. לוסי הכתה בשק האגרוף המאולתר שיצרה לעצמה. גופה היה מלאה בזיעה קרירה והיא התנשפה בין אגרופיה.

"אנחנו צריכים לחכות, מכשפה." החזיר קיפץ על הרצפה וניגש אל המקרר בפעם ה-מי-סופר-כמה בכדי לחטוף בקבוקי בירה מתוכן.

"למה?"

"מאז שפתחת את השער ולקחת את דקארד מכאן, כלב המוות מעביר בעולם המתים כולו רוחות וסופות."

"זה לא קרה כשהיינו למעלה -" הארלי הצביעה אל מעל לבית המחסה.

לוסי פסקה מלהכות את שק האגרוף וניקתה את פניה עם המגבת שהניחה על כתפה. "זה קורה פעם ביום. בלתי אפשרי לצאת החוצה, שלא נדבר על לצאת לשער המוות כשהכנופיה מאחורינו."

הארלי הנהנה כמבינה. "אז מה נעשה, בינתיים?"

"נשתה?" פיטר הציע ולגם מבקבוק בירה נוסף.

לוסי גלגלה את עיניה והמשיכה להכות את שק האגרוף. אמט ישב קרוב להארלי וזאת החליטה לנצל את חביבותו בכדי ללמוד יותר על החבורה שבה נתקלה.

"מה הסיפור שלה?" היא שאלה אותו בלחישה והצביעה על הנערה המצולקת והאלימה.

אמט הרכין במקצת את ראשו. "בן הזוג שלי הרג אותה."

גבותיה של הארלי הזדקרו. "זה - לא נעים."

"עברו חמישה ימים מאז שהגענו הנה. אני מבין למה היא עדיין כועסת. היא הייתה אמורה למצוא את אחותה ולשחרר אותה."

הארליWhere stories live. Discover now