פרק 3 | לצפות בעבר

22 4 43
                                    

עיירת פארקס, שבוע מאז מותו של שד האשליות ושל עזרא רייס...

"זה לא אפשרי." הארלי שילבה את זרועותיה והמשיכה לשקשק את ראשה לצדדים. כפות ידיה היו צמודות והיא פערה את המרווח בין אצבעותיה ויצרה אנרגיית קסם יציבה ועגולה ששמרה על אבן חן אדומה וגדולה יחסית מרחפת.

"זה מספיק." היא שמעה את קולו של המכשף הראשי של המימד האנושי.

עיניה היו יבשות מדמעות ורגלה קיפצה בחרדה, אבל וכעס. "אל -" היא נקפה מולו ופערה את אצבעותיה עוד יותר. האבן זרחה ושידרה מחדש את הרגע שבו אחיה של הארלי, עזרא, נהרג.

דוהאלן הזדקף לעמידה והרים את חרב הגורל בזמן שהחבורה שוחחה עם האוחז בפטיש הברקים. הכל היה נראה טוב, נכון, כשורה. עזרא היה הראשון לזהות את שד האשליות. האויב זינק כשאת החרב הניף כלפי מעלה וצעק בזעם בכדי לעורר את תשומת ליבו של מטרתו.

הבן שלו.

אך לעזרא היו תוכניות אחרות. בהחלטה של רגע אחד, הוא קיפץ ודחף את מקס ריידר. הציל את חצי השד. הקריב את חייו למען הזר.

"זה לא יכול לקרות." הארלי טלטלה את ראשה.

"הארלי -"

"אני ויתרתי על להיות מכשפה בשביל הרונה הזאת." היא לחשה. "אני עצרתי את ההכשרה שלי, עצרתי את התוכנית להפוך אותי למכשפה מקהילת המכשפות." קולה היה יבש, רציף. "הייתי יכולה לקבל אפילו בית יתומים לנהל, כמו המכשפות החזקות במימד טייאו." היא נחרה בצחוק מזלזל.

ג'רמי צפה יחד עם הארלי ברגע שבו מאבדת את אחיה שוב. הוא ניסה לעצור אותה אך תמיד שניסה, הארלי הייתה נועצת בו מבט חד מספיק בשביל לשתק אותו במקומו.

לא כזה גיבור יחסית למכשף ראשי של מימד שלם.

"כל החיים שלי נהרסו בשביל הרונה הזאת. בשביל רונת קין, הרונה שאמורה להציל את אח שלי." היא לחשה את סוף המשפט.

"הארלי, את משתמשת בגביש ההארג'ין כבר שבוע. לצפות שוב ושוב ושוב ברגע שאת מאבדת אותו לא עושה לך טוב," ג'רמי התקרב אל הנערה וניסה לנחם.

"הגביש הזה חסר משמעות." הארלי אמרה בשקט. "רק נותן לי לצפות בעבר או בעתיד, לא נותן לי לשנות אותו." הוסיפה.

"הארלי,"

בפעם הראשונה מזה שבוע, היא הפנתה את מבטה לאחור. הסיטה את תשומת ליבה מהזירה שבו הזמן קפא, מהרחוב ההרוס שבו שכב עזרא בזרועותיו של חברו, פרש המלחמה. דמעה החליקה מעינה הרפויה והיא אמרה. "רונת קין הייתה צריכה למנוע ממנו להיפגע. משהו השתבש."

ג'רמי הנהן והתקרב אל חברתו משכבר הימים. הוא פרש את זרועותיו בכדי לחבק אותה בניחום אך היא דחפה את הגביש כחוצץ ביניהם ונדה בראשה. "אתה לא צריך לנחם אותי." היא משכה באפה. "הוא לא מת. עזרא חי, אני הרגשתי אותו. א-אני," נשימתה נעתקה ממנה. "אני יודעת שהוא חי." קולה נשבר.

הארליWhere stories live. Discover now