פרק 14 | כלב המוות

27 4 53
                                    

במשך כל חייו של ג'רמי וון, הוא שמר על החוקים. שמר עליהם מכל משמר והקפיד לאכוף אותם תמיד. בבית הספר למכשפים במימד טייאו הוא היה לתלמיד מצטיין על כך. הוא שמר על הנהלים, למד קשה והתמקד אך ורק בלהשיג את המטרה - להיות מכשף.

זה לא מפתיע שהאימהות בחרו בו להיות המכשף הראשי של המימד האנושי. אף אחד מתלמידי כיתתו לשעבר לא הופתע כשאלה בחרו בו. במשך העשור שבו הוא המכשף הראשי של המימד האנושי ג'רמי תמיד הקפיד לעמוד בפני הדרישות של האימהות.

אך באותו היום, הוא ישב מול ספר המתים. הספר שמכיל את כלי המימדים הרביעי. עיניו החומות לא סרו ממנו. כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה ידע. הסקרנות מילאה את מחשבותיו. הוא תהה אם יוכל גם הוא לעשות את שהארלי עשתה.

להחזיר את אלה שאיבד.

חברים וחברות, קרובי משפחה. כל כך הרבה אנשים שנהרגו, כל כך הרבה הזדמנויות להחזיר אותם. הכל עומד בפניו, מולו, בצורת הספר השחור.

אבל באותו הרגע שהמחשבות הללו עלו, הוא גם מיד ביטל אותם. הוא כבר עבר על החוק בפעם הראשונה, כשהוציא את הארלי ממימד טייאו יחד עם כלי המימדים. רק על העבירה הזאת, הוא יכול לאבד את כל מה שבנה.

הראש שלו אמר דבר אחד חד וברור. קום מהכיסא, קח את הספר וצא בחזרה למימד טייאו. תחזיר את כלי המימדים לאימהות.

אך הגוף נשאר קפוא. תקוע במקום. הוא הושיט את כף ידו אל הספר וידע שברגע שייגע בכריכה, זה גם יהיה הרגע שיחליט מה יעשה.

ככל שקירב את אצבעותיו אל הספר, כך הרגיש אותו נמשך עוד יותר אליהם. כמו מגנט, אצבעותיו כבר לא יכלו לעצור. הוא הניח את כף ידו על הספר המחוספס ובהחלטה רגעית וחסרת אחריות, פתח גם הוא אותו.

עיניו נפקחו. הוא אפילו לא הבחין בכך שעצם אותם. הוא הסתכל לצדדים, הטנגוודם נעלם כלא היה והחושך הקיף אותו מכל הצדדים. הוא הסתכל מטה, אל רגליו, והבחין כי אלה מרחפות. צפות בחלל אליו הגיע.

"ג'רמי וון." הוא שמע קול צעיר מאחוריו.

המכשף הראשי הסתובב אל הקול והבחין ששייך לנער צעיר, בגיל שלוש-עשרה מקסימום. עיניו היו חומות-כהות בגוון שהיה דומה לשיערו המסודר. גופו הצנום ריחף גם הוא בחלל, אך ידיו היו משולבות זו בזו מאחורי גבו והוא היה מתוח לגמרי.

בשליטה מלאה. "ברוך הבא לכניסה לעולם שלי." הוא הציג. "שמי סבסטיאן, אני זה שמפריד בין החיים למתים. שומר על הסדר הטבעי של כל היקומים."

המכשף קימט את מצחו ותהה במוחו. יקומים?

"אני שמח שקיבלת את ההזמנה שלי." סבסטיאן המשיך לומר. "תהיתי לעצמי למה לקח לך זמן רב כל כך לפתוח את הספר."

"הזמנה?" המכשף שאל.

"אתה עקשן לא פחות מהילדה הזאת, הארלי, נכון?" שאל לשמה.

הארליWhere stories live. Discover now