מתעוררים לחיים - פאנפיקים

הארי פוטר והילד המקלל 2 - פרק שמונה - פיירטאון

אחרי שיעורי בוקר והדרכה משעממת להחריד בנוגע למעבר בטוח עם אבקת פלו, סוף סוף הגיע הזמן. הרביעייה הלכה למשרד של פרופסור אלדן, המורה לאסטרונומיה, שהייתה אחראית על המעבר של תלמידי סלית'רין.
"היכנסו לאח ואמרו את המקום שאליו אתם מנסים להגיע", אמרה בקול יגע, "הקפידו לדבר בצורה ברורה, אחרת אתם עלולים להגיע ליעד אחר מהיעד שאליו תכננתם להגיע".
"מה אם יש לי גמגום?" שאל ריצ'רד.
פרוסספור אלדן העבירה דף בעיתון שקראה. "החיים קשים. היכנס לאח, בבקשה".
ריצ'רד עשה פרצוף ואז הסתובב ונכנס אל האח. הוא לקח קמצוץ של אבקת פלו מהקערה שליד האח, אמר, "פיירטאון, רחוב הדובדבן מספר 84"- והטיל את אבקת הפלו. להבת אש ירוקה עלתה והעלימה אותו.
"טוב", אמר אלבוס, "מי רוצה להיות אחריו?"
צ'ריטי וסקורפיו הביטו בו.
הוא נאנח. "אוף, טוב".
הוא לקח בידו קמצוץ של אבקת פלו ונכנס לאח. "פיירטאון, רחוב הדובדבן מספר 84".
הוא הטיל את האבקה. גופו נעטף בלהבות, והוא יצא לדרך.
כעבור כמה שניות נפלט מתוך האח על הרצפה, משתעל ומדיף ריח של עשן. "אני כל כך שונא אבקת פלו, אני נשבע לך-"
"אהמ".
אלבוס הרים את מבטו. ריצ'רד עמד מולו, נראה מתוח מעט, ולידו עמדה אישה נמוכה. אלבוס נעמד מיד והבריש את בגדיו. הוא צעד קדימה והושיט לאמו של ריצ'רד את ידו. "נעים להכיר, גברת סיקאמור. אני-"
"אלבוס פוטר". היא עטפה את ידו בידו ולחצה אותה חזק. "אני יודעת".
אלבוס ראה את גברת סיקאמור רק פעם אחת, כשבאה לאסוף את ריצ'רד מרציף תשע ושלושה רבעים. היא הייתה אישה רזה ונמוכה, עם שיער שחור אסוף בפקעת הדוקה. ריצ'רד לא דמה לה כמעט בכלל, אבל הוא ירש את המבט החד שלה. למרות קומתה הנמוכה, הייתה בה איזושהי עוצמה שאלבוס לא הצליח להסביר – משהו רמז לו שלא כדאי להתעסק איתה. ריצ'רד אמנם הזהיר את חבריו שאמו עומדת ללבוש את הקימונו שלה (-"היא מוציאה אותו רק באירועים מיוחדים-"), אבל בכל זאת לא הצליח שלא לבהות בו. הוא היה בצבעי תכלת וירוק, והייתה עליו רקמה סגולה בהירה.
רגע לאחר מכן סקורפיו נפלט מתוך האש, שיערו הבהיר מוכתם מפיח. הוא קם, משתעל, וכמו אלבוס לפניו הבחין לפתע באמו של ריצ'רד והושיט את ידו קדימה. "שלום, גברת סיקאמור, אני-"
"סקורפיו מאלפוי".
אלבוס לא היה בטוח, אבל נדמה היה לו שביטאה את השם של סקורפיו בהרבה פחות חמימות, וכשלחצה את ידו היא הרפתה מהר מדי. אלבוס הגניב מבט לכיוונו כדי לראות אם שם לב לזה, אבל פניו של חברו היו חתומות.
האחרונה שיצאה הייתה צ'ריטי, והיא זכתה לקבלת הפנים החמה ביותר מגברת סיקאמור, שימצה אותה לחיבוק וקראה-"צ'ריטי-צ'אן!"
צ'ריטי הניחה לה לחבק אותה, מה שהראה שהיא באמת מכבדת את גברת סיקאמור, כי היא לא הייתה טיפוס מחבק. אחרי רגע הן נפרדו והתחילו לדבר ביפנית מהירה.
אלבוס הגניב מבט אל ריצ'רד. "אני עדיין לא מבין איך היא יודעת יפנית".
ריצ'רד משך בכתפיו. "היא אמרה לי שהיא למדה לפני שהיא באה לפה, למרות שגם זה מוזר. היא באה לפה כשהיא הייתה בת אחת עשרה ,בקושי. זה אומר שהיא למדה יפנית כשהיא הייתה ממש קטנה, ולא רק ברמה בסיסית, אלא ברמה שמאפשרת לה לנהל שיחות שלמות".
"טוב, זאת צ'ריטי", אמר סקורפיו, "היא חכמה יותר מכולנו".
"כן", אמר אלבוס, "היא קצת סלית'רקלו".
חבריו הביטו בו, מרימים את גבותיהם. "סלית'רקלו?"
"נו, כן", הוא השיב, נבוך פתאום, "קצת סלית'רין, קצת רייבנקלו".
"אין דבר כזה, אל", אמר ריצ'רד, "כל אחד מתקבל לבית אחד. אף אחד לא יכול להיות בשניים".
"נו, זה לא מה שהתכוונ-"
"בנים". גברת סיקאמור השתחלה ביניהם בחינניות, "לא מנומס לעמוד בפתח הדלת. ריצ'רד, תוביל את החברים שלך לחדרים שלהם".
אלבוס רצה לציין שטכנית הם עומדים בפתח האח, אבל הוא לא העז.
הבית של משפחת סיקאמור היה נעים ומרווח. הקירות היו מכוסים במגילות ותגליפים, ושטיחים כיסו את הרצפות.
אלבוס הביט במגילות. "מה כתוב שם, לחשים עתיקים?"
"מתכונים למרק", אמר ריצ'רד.
אלבוס צחק, אבל אז קלט שריצ'רד לא מצטרף אליו.
"אתה צוחק, נכון?"
ריצ'רד הביט בו ברצינות מוחלטת. "ממש לא. מרקים מכושפים יכולים להיות הדבר הכי קטלני שתטעם אי פעם"
"אבל נוזל עם השפעות מכושפות זה פשוט שיקוי, לא?" אמר סקורפיו, "כלומר, מה בדיוק הופך את זה למרק?"
ריצ'רד נשף אוויר מאפו בגיחוך. "אני לא יודע, סקורפיו, אפשר לאכול שיקויים בקערה עם כופתאות? אל תהיה מגוחך".
"אה, אני מתנצל, כי הקונפסט של מרק קטלני הוא כל כך הרבה יותר הגיוני-"
ריצ'רד עצר בבת אחת והצביע על דלת אדומה. "זהו, זה החדר שלכם".
אלבוס וסקורפיו באו להיכנס, ואז שמו לב שצ'ריטי לא נכנסת איתם.
"רגע", אלבוס הרגיש שעולה בו תחושה מוזרה, "צ'ריטי ישנה בחדר שלך?"
ריצ'רד האדים. "נראה לך? אמא שלי בחיים לא תרשה את זה, היא לא חושבת שבנים ובנות צריכים לישון באותו החדר. צ'רי תקבל את החדר שלי, ואני אשן בסלון".
צ'ריטי נראתה מופתעת. "אתה לא חייב, ריצ'רד".
"נה, זה בסדר", הוא אמר, "מה אכפת לי? החדר שלי גם ככה שורץ עכבישים. למרות שבטח תאהבי את זה, הא?"
עיניה של צ'ריטי נהיו גדולות. "מאוד".
"ככה חשבתי". הוא גיחך. "טוב, כנסו ופרקו את התיקים שלכם, וכשתסיימו, אני אראה לכם את האזור".
סקורפיו ואלבוס נכנסו דרך הדלת האדומה. החדר שקיבלו היה חדר קטן, אך נעים. הקירות היו צבועים בצבע קרם, ו-וילונות עמעמו את האור החיוור שנכנס מבעד לחלון. בחדר היו שתי מיטות, שתי שידות קטנות, ושתי מנורות קריאה.
"כל כך מוזר לראות את המקום שריצ'רד גדל בו", אמר סקורפיו.
"כן", אמר אלבוס, "במיוחד כי הוא נראה כל כך..."
"נורמלי?"
הוא פלט נחרת צחוק. "כן, כנראה. ציפיתי לראות גרזני מלחמה תלויים על הקירות, וגרמי מדרגות ענקיים, וראשים מפוחלצים של חזירי בר בכל פינה".
"זה נשמע יותר כמו הבית שלי", אמר סקורפיו, "או לפחות, כמו שאנשים חושבים שהבית שלי נראה. אבל לא עם חזירי בר. ההורים שלי לא היו יורדים לרמה כזאת".
אלבוס הרים את עיניו לשמע המרירות בקולו של חברו. הוא לא ידע איך הוא אמור להגיב. לבסוף שאל, "תגיד, סקורפיו, הכול בסדר איתך ועם ההורים שלך?"
"למה אתה שואל?" סקורפיו פרק את התיק שלו והניח ספר על חיות פלא ליד מיטתו.
"לא יודע, זה נראה שאתה..." אלבוס ניסה להתנסח בזהירות. "זה נראה שאתה כועס עליהם ממש לאחרונה. כאילו, יותר מתמיד".
סקורפיו שתק. לרגע היה נראה כאילו הוא נאבק בינו לבין עצמו, אך לבסוף נאנח ודחף את ידיו בכיסיו.
"לא קורה איתם שום דבר מיוחד", השיב, "לפחות לא יותר מבדרך כלל. אני בסדר".
אלבוס כנראה נראה כאילו הוא לא השתכנע, כי סקורפיו חייך חיוך קטן, ואמר, "באמת, אני בסדר. קדימה, בוא נלך לסיור עם ריצ'רד, יש לי הרגשה שזה יהיה טוב".
סקורפיו יצא מהדלת. אלבוס הלך בעקבותיו, אבל הוא עדיין הרגיש מוטרד מההתנהגות של חברו. הוא ידע שאין טעם לנסות לדובב את סקורפיו - כשהבחור החליט שהוא לא רוצה לדבר על משהו, דבר לא היה יכול לגרום לו לשנות את דעתו. אבל הוא קיווה שביומיים האלה הוא יצליח לרכך את סקורפיו, עד שירגיש מספיק בנוח לספר לו מה באמת קורה.

פיירטאון הייתה עיירה קטנה ונעימה. היו בה רחובות מרוצפים באבנים עתיקות למראה, ובמרחק היה אפשר לראות את השדות והיער. פנסי הרחוב כבר החלו לדלוק, מאירים את דרכם של הרביעייה בזמן שהלכו באור הדועך של אחר הצהריים.
"מקום נחמד", אמר אלבוס, "כמה זמן אתם גרים כאן?"
ריצ'רד ספר על אצבעותיו. "שש שנים, אני חושב...? אולי שבע. כשרק הגענו לאנגליה גרנו בעיר, אבל זה לא היה טוב כל כך, אז עברנו לפה".
"מה היה רע בעיר?" שאל סקורפיו.
ריצ'רד משך בכתפיו. "אנשים לא כל כך אהבו את זה שאנחנו יפנים".
"מה?" אלבוס היה מופתע. "חשבתי שהקוסמים בעיר יותר מתקדמים בדעות שלהם".
"גם אנחנו חשבנו ככה, אבל מסתבר שהקוסמים בעיר הם די פוצים – לפחות הקוסמים שיצא לנו לפגוש". ריצ'רד בעט בכמה אבנים. "בכל מקרה, אמא שלי שמעה על העיירה הזאת, ועל זה שיש פה קהילה אסייתית מאוד חזקה. זה לא מוגבל רק ליפנים, אבל זה עדיין מרגיש... ביתי יותר".
השתררה שתיקה קצרה.
"אתה זוכר משהו מיפן?" שאלה צ'ריטי בשקט.
"בטח", השיב ריצ'רד, "חייתי ביפן עד גיל שש".
"איך זה היה?"
ריצ'רד חשב לרגע.
"שונה", אמר כעבור כמה רגעים, "אנשים הרבה יותר מנומסים שם. גם הקסם אחר – כלומר, הלחשים והטקסים שלנו. אבל יש גם דברים דומים. למשל, גם היפנים ממש שונאים בני מוגלגים".
"אה, יופי,, אמר אלבוס, "אז לפחות אנחנו דומים בדברים החשובים".
"כן", הוסיף סקורפיו, "רק חסר שהם ישנאו חצויי דם וסקיבים".
ריצ'רד חייך חיוך ערמומי. "אוהו, הם ממש שונאים חצויי דם וסקיבים".
אלבוס הניף את אגרופו באוויר. "מושלם!"
צ'ריטי עצרה לפתע והצביעה לשמיים. "תראו!"
הם הביטו למעלה, ופיותיהם נפערו. בשמיים עפו מאות פיות, זוהרות באור הדמדומים העז.
"מאיפה הן הגיעו?" אלבוס שאל, נפעם.
"הן גרות ביער ליד, אבל פעם היו להם המון קנים גם בעיירה עצמה– משם מגיע השם. זה די בסדר שהן כאן, כל עוד הן לא מתקרבות ומתחילות לנשוך. אמא שלי לא סובלת אותן, היא שמה מלכודות ליד החלונות עם חומר משתק".
סקורפיו הצטמרר. "אכזרי".
השעה נהייתה מאוחרת, והגיע הזמן לחזור לביתו של ריצ'רד לארוחת החג.
"אז מה אוכלים בארוחת חג יפנית, בעצם?" שאל אלבוס בדרך חזרה.
"אה, אתה יודע", אמר ריצ'רד, "צלופחים במיץ עגבניות, חשופיות מבושלות ברוטב, עכבישים מצופים באבקת סוכר...."
השלישייה בהו בו בהלם. הוא גלגל את עיניו. "לא באמת! אנחנו אוכלים אוכל רגיל, אל תהיו גזענים".
ואכן, ביתו של ריצ'רד היה מלא בריחות נפלאים כשחזרו. אמו של ריצ'רד יצאה מהמטבח. "ריצ'רד, תגיד לאורחים שלך להתרענן", אמרה קצרות, "נאכל עוד חצי שעה".
היא חזרה אל המטבח וסגרה אחריה את הדלל. אלבוס הביט אחריה. "היא נראית לחוצה".
"היא תמיד לחוצה בחלק הזה של הערב", אמר ריצ'רד, "עוד מעט יגיעו אבא שלי ואחותי הגדולה עם החבר שלה וההורים שלו, ואמא של חבר של אחותי תמיד מעירה הערות על האוכל של אמא שלי".
"טוב, זה לא מנומס", אמר סקורפיו, "אין להם נימוסים בסיסיים?"
"לאלא, היא תמיד אומרת את זה בנימוס, זה החלק המעצבן. היא אומרת דברים שנשמעים נחמדים, אבל הם בעצם עלבונות".
"ריצ'רד". אמו של ריצ'רד יצאה שוב מהמטבח, נראית חסרת סבלנות יותר ממקודם. "תזדרזו, בבקשה".
והיא שוב נעלמה אל תוך המטבח. ריצ'רד נאנח. "טוב, כדאי באמת שנלך להחליף בגדים, האורחים יגיעו עוד מעט".
סקורפיו נראה נדהם. "מה, אמא שלך כבר סיימה להכין הכול?"
"לא, אבל לא באמת נאכל עוד חצי שעה, רק נשב, ועד שכולם יגיעו, ועד שנברך, זה ייקח זמן..." ריצ'רד נראה אשם לפתע. "אני מצטער שלא אמרתי לכם את זה, הייתם יכולים לאכול משהו בטירה".
"אני לא כל כך רעבה", אמר צ'ריטי. אלבוס הביט בה. היא הביטה אליו בחזרה במבט משמעותי, והוא התפעל שוב מכמה השתנתה – פעם היה לה קשה לקלוט סיטואציות כאלה, או שהיה לה פחות אכפת מהן.
"כן, גם אני לא כזה רעב", אמר, "אל תדאג , ריצ'רד".
"כן, בואו נלך להחליף", אמר סקורפיו, "אמא שלי בטח ארזה לי בגדים חגיגיים מביכים שאני אשנא".
הם הלכו לחדריהם – ריצ'רד הלך להתלבש במקלחת. כשהגיע הרגע להתפשט סקורפיו ואלבוס עצרו רגע, מלאי מבוכה. לרוב לא התלבשו זה ליד זה – היו להם יריעות שהפרידו בינם לבין שאר האנשים בחדר המועדון שלהם.
"אני יכול לצאת, אם אתה רוצה", הציע אלבוס.
"לאלא, לא משנה, פשוט..." סקורפיו הווריד מעט. "פשוט תסתובב".
אלבוס הסתובב והתלבש. הוא עמד שם במשך דקה, ואז שמע התנשפות של תסכול מאחוריו.
"אתה בסדר?"
"כן, אני פשוט לא מצליח לסגור את הכפתור המטופש הזה-"
עברו עוד שתי דקות שבמהלכן סקורפיו נאבק עם הכפתור. בסוף אלבוס נשבר והסתובב. "טוב, תן לי לעזור לך עם זה".
סקורפיו, שכבר לבש את החולצה, הווריד עוד יותר. "אל תסתכל!"
"נו, מה אתה כבר מסתיר שם? זה לא שאתה עירום". אלבוס התקרב אליו ואז נעצר. "זה בסדר?"
סקורפיו הסתכל לכל הכיוונים מלבד עליו. לבסוף אמר – כשעיניו מביטות למעלה –-"אוקי, אבל תהיה מהיר".
"אני אשתדל". אלבוס תפס את החולצה ומישש אותה, ואז הבין שהכפתור נתקע בבטנת הבד. הוא משך אותו בעדינות ושם אותו במקום הנכון. לפתע הוא שם לב לחזה החשוף והלבן של סקורפיו. היה לו מוזר להיות קרוב אליו כל כך, אבל הוא נמלא הקלה לגלות שהוא לא היחיד בשנה השנייה שעדיין נראה קצת כמו ילד. אבל אז לפתע שם לב למשהו אחר. הוא פער את פיו וקירב את ראשו.
"יש לך שיערות בחזה??"
סקורפיו – שעד לאותו רגע היה מרותק לאיזושהי נקודה מרוחקת בתקרה – קפץ במקומו והתרחק ממנו מיד, מהדק את ידו לחולצתו. "מה אתה עושה?!"
אלבוס גיחך מעט, נבוך, "סליחה, לא ידעתי שיש לך שיערות בחזה".
"שתוק, טוב?"
אלבוס הביט בו, נדהם. סקורפיו אף פעם לא דיבר אליו ככה – לא ברצינות. אבל עכשיו הוא הביט בו בזעם, כאילו פגע בו.
"סקורפיו, אני מצטער, לא התכוונתי ל-"
"שלא תעז לעשות את זה שוב". קולו של סקורפיו רעד מעט. ידו, שעדיין הייתה מהודקת לבית החזה שלו, נרפתה לרגע. הוא עמד במקומו לרגע, כאילו לא ידע מה לעשות עם עצמו, אבל אז התנער, כפתר את שאר הכפתורים – לקחו לו כמה ניסיונות – ואז יצא מהחדר.
אלבוס נשאר במקומו, מרגיש כאילו עשה משהו נורא, אבל לא בטוח מה בדיוק.
חדר האוכל של משפחת סיקאמור היה מרווח ונוח. ציורים יפהפיים היו תלויים על הקירות – חלקם דיוקנאות של קוסמים ומכשפות, ששוחחו זה עם, חלקם רק שירים ממסוגרים שהתחלפו כל הזמן. השולחן הארוך התפרש מצידו האחד של החדר לצידו השני, והיה עמוס במאכלים שנראו טעימים ביותר – אלבוס שמח לגלות שלא היו שם צלופחים. סביב השולחן ישבו כבר כמה קוסמים ומכשפות. חלקם דיברו יפנית – אלבוס זיהה זאת מהמילים המעטות שריצר'ד לימד אותו – אבל היו כמה שדיברו בשפות שהוא לא הבין בכלל. הם גם היו לבושים בבגדים שונים לחלוטין ממה שהיה רגיל לראות. מכשף שמנמן אחד היה לבוש בחליפה ירוקה, ועליה נרקמו מאות נחשים שהבזיקו בלשונותיהם ולחששו. המכשפה שישבה לצידו הייתה לא פחות מעניינת, עם כובע מרובע ואדום ושמלה ארוכה וסגולה שהדיפה ניחוח חזק של רוזמרין.
אביו של ריצ'רד ישב בראש השולחן ושוחח עם מכשף מבוגר בגלימה כחולה. אלבוס לא בדיוק ידע למה לצפות כשדמיין את מר סיקאמור, אבל הוא בהחלט לא דמיין אותו כך. אביו של ריצ'רד היה די נמוך, אבל מוצק ויציב למראה. שביל ישר ומוקפד חצה את שיערו השחור, והוא היה מגולח למשעי. עיניו היו כהות ועזות מבט, ולמרות ששרוולי הבגד המסורתי שלבש הסתירו את זרועותיו., אלבוס ראה חלק מהקעקוע שלו. אלבוס חשב על הקעקועים של ריצ'רד. כנראה שזה היה עניין משפחתי.
"למה אתה עומד ובוהה?" הוא שמע את קולו של ריצ'רד באוזנו וקפץ. ריצ'רד עמד לידו, לבוש בגדים מסורתיים כמו אביו ונראה לחוץ שלא כהרגלו. צ'ריטי עמדה לידו. היא לבשה את בגדיה השחורים הרגילים, אבל זרקה על עצמה מין של נוצץ ואספה חלק משיערה, מה שגרם לה להיראות חגיגית יותר.
"אני לא יודע איפה לשבת", אלבוס הודה.
"בוא, שב לידי", ריצ'רד אמר, "אבל תן לי להוביל אותך למקום שלך".
אלבוס גיחך. "מה? למה?-"
"זה מנומס יותר ככה". ריצ'רד הביט מסביב ונראה עוד יותר מתוח ממקודם. "איפה סקורפיו?"
אלבוס הרגיש שמשהו בו מתקשח. "הוא יצא מהחדר לפניי, לא ראיתי לאן הוא הלך".
"אני פה". סקורפיו אמר מאחוריהם. הם הסתובבו אליו. הוא נראה חיוור מתמיד, ועיניו היו קצת אדומות.
השתררה שתיקה לא נעימה, ולבסוף ריצ'רד אמר, "טוב, נו, קדימה. אני צריך ללוות את צ'ריטי ראשונה, כי היא הבת, ואחרי זה אתכם".
בכל זמן אחר, אלבוס היה מת לצחוק עם סקורפיו על המחזה יוצא הדופן של ריצ'רד המוביל את צ'ריטי אל הכיסא שלה, אבל הייתה לו הרגשה שסקורפיו לא יענה לו. הוא אפילו לא הסתכל עליו.
אחרי שכולם התיישבו במקומותיהם, מר סיקאמור הרים את ידו קלות. הפטפוטים והצחוקים דעכו מיד, וכל תשומת הלב הופנתה אליו.
"אורחים וחברים", פתח ואמר. היה לו מבטא קל. "ברוכים הבאים לביתנו. תודה שבחרתם להתארח אצלנו בחג משמח שכזה. הרגישו חופשיים להישאר ולפתוח את ליבכם לרוחות החג כמה שתרצו. חג שמח, לחיים".
"לחיים!" קראו כולם, ושתו מכוסות היין שלהם. אלבוס לגם מהכוס שלו. היין היה מריר ודי מגעיל, אבל הוא לא רצה לירוק אותו בחזרה לכוס מול כולם. הוא בלע אותו בקושי, והרגיש שחום ממלא אותו.
אמו של ריצ'רד נופפה בשרביטה, וכלי האוכל התרוממו ממקומם והחלו לרחף במעגל קטן במרכז השולחן, כך שכולם יכלו להוסיף מנות לצלחותיהם. אלבוס העמיס על צלחתו מאכלים שזיהה, כמו תפוחי אדמה בתנור ועוף צלוי, והוסיף דברים שלא זיהה, כמו אטריות חומות עם בשר וירקות בצבע כתום חזק – שהתגלו כחריפים מאוד – ומשהו שנראה כמו גוש אורז שטוח עם ביצה מעליו. בינתיים, השולחן היה מלא בשיחות קולחות, שהלכו ונעשו עליזות יותר ככל שהערב התארך והיין המשיך לזרום. אלבוס לא רצה להמשיך לשתות את היין, אבל מתישהו נגמרו לו המים והוא התבייש לבקש עוד, ובמקום זה שתה מהכוסית שלו, מה שהתברר כטעות, כי הוא התחיל להרגיש מסוחרר. הוא צחק מהשטויות שריצ'רד אמר, והפיל את המזלג שלו על הרצפה כמה פעמים.
בסופו של דבר החליט שהוא מוכרח להתרענן, וקם לשירותים. הוא נעל את הדלת מאחוריו, שטף את פניו היטב והביט בעצמו במראה. בדרך כלל היה חיוור, אבל עכשיו לחייו היו סמוקות. הוא הצמיד את ידיו לפניו. הן עדיין היו חמות. לפתע הוא שם לב למשהו כהה על שפתו העליונה. הוא התקרב למראה ופלט אוויר. שפם! אמנם רק התחלה קלושה, אבל עדיין, זה היה שם.
הוא חשב על השיערות על החזה של סקורפיו ונמלא חלחלה. האם גם הוא עומד להפוך להיות שעיר? האם כולם עומדים לעבור את השינוי הזה?
הוא פתח את הכפתורים העליונים של חולצתו ובחן את חזהו, ליתר ביטחון. כן, עדיין חלק. הוא נאנח בהקלה וכפתר בחזרה את החולצה. אולי יש לו רמז לשפם, אבל יש לו עוד זמן עד שזה יהפוך למשהו ממש בעייתי. גיל ההתבגרות לא יגיע אליו כל כך מהר. אין מצב.
כשחזר לשולחן, גילה לאימתו שמישהו תפס את הכיסא שלו. הוא נעמד במקומו ותהה מה לעשות.
לבסוף איתר כיסא פנוי ליד קוסם גבוה ורזה עם צמה ארוכה וגלימה צבבע איזמרגד. הוא התיישב לידו, לא לגמרי בטוח שמותר לו לעשות זאת, אבל האיש לא פנה לכיוונו בכלל – הוא היה עסוק בדיון סוער עם אביו של ריצ'רד, שבדיוק היה באמצע טיעון נלהב.
"-זה עניין של סדר עדיפויות קלוקל, קלוד! אם דונגן ליידלי היה שם את תפיסת אוכלי המוות האלה בראש סדר העדיפויות שלו, הוא היה משתמש באמצעים אסרטיביים יותר כדי לעשות זאת-"
"לכל משרד יש את הגישה שלו, גנג'י סאן", התווכח קלוד, "ואולי ביפן הגישה היא מחמירה יותר, אבל בבריטניה, הילאים לא משתמשים בקללה ההורגת, לא משנה מה. זה עניין אתי, וגם עניין של כבוד".
"להילאים ביפן יש כבוד", אמר מר סיקאמור בטון מסוכן מעט, "וגם אתיקה! אין קשר בין הדברים. החברה מושתתת על סדר, וחוקים. מי שעובר על החוקים האלה ופוגע באחרים, צריך להיענש. מי שהורג, מאבד את הזכות ליהנות מהספק".
"ובכן, זה בכל מקרה לא משנה", אמר קלוד, שנראה מעט מאוים ממר סיקאמור, "הבחור מוכשר בלחשי הסוואה, ההילאים על הזנב שלו כבר שנה, וכל פעם הוא מצליח להתחמק מהם ברגע האחרון. הפעם האחרונה שהיה להם קצה חוט של ממש זה כשהילדה ההיא הותקפה. אתה דיברת איתם כשזה קרה, לא?".
מר סיקאמור הניד בראשו לשלילה. "לא, זה קרה בווילוברג - אבל האח של השכן שלי גר ממש קרוב לשם, הוא סיפר לי הכול. זו הייתה בושה של ממש. הם הגיעו לעיירה ממש במקרה באותו היום – באו להעיר לגברת ג'אנג על הבינדלוויליה הארסית שהיא מגדלת בחצר שלה. אם הם היו מגיבים מספיק מהר, הם היו מספיקים להתעתק לשם".
קלוד צקצק בלשונו בביקורתיות. "זו באמת אוזלת יד. הם גם לא מצאו שום עקבות לאוכלי המוות שברחו מהכלא, נכון?"
"לא", השיב מר סיקאמור, אבל אז הוא קירב את ראשו לקלוד והנמיך את קולו. אלבוס התאמץ להקשיב.
"יש לי חבר טוב במחלקה לאסונות קסומים, והוא בעצמו מכיר את כל האנשים במשרד. הוא אמר לי שאתמול בלילה אחד ההילאים במשרד קיבל איום על חייו".
קלוד נראה נרעש. "מה? מי זה היה?"
מר סיקאמור לא אמר מילה, אבל הצמיד את האצבע המורה שלו למצחו.
אלבוס קם ממקומו בבת אחת. הוא היה מודע לזה שמר סיקאמור וקלוד מביטים בו, אבל לא היה לו אכפת. הוא הסתובב, יצא מחדר האוכל והלך למסדרון שהוביל לכיוון הדלת. בדרך הוא מעד על מעמד המעילים וקיבל מכה כואבת בזרת, אבל לא עצר. הוא פתח את דלת הבית של ריצ'רד ויצא החוצה.
השמש כבר שקעה מזמן, והתחיל לרדת שלג. האוויר היה קפוא כל כך שזה כאב, ואלבוס לא לבש מעיל. אבל הוא לא היה מסוגל לחזור פנימה, לא אחרי מה שהוא שמע.
אז זה קרה סוף סוף. אבא שלו קיבל איום מוות. מר סיקאמור אמנם לא אמר את השם בצורה מפורשת, אבל לא היה ספק שאליו הוא התכוון. אבא של אלבוס היה הבן אדם היחיד בעולם הקוסמים עם סימן מיוחד על המצח – צלקת בצורת ברק שנותרה לו מהלילה שבו לורד וולדמורט ניסה להרוג אותו. ואחרי שהביס את לורד וולדמורט, והכניס מאות מאוכלי המוות שלו לכלא – ברור שירצו נקמה. זה היה רק עניין של זמן.
צמרמורת עברה באלבוס, ולפתע נמלא תחושת אשמה נוראית. המשפחה שלו עוברת זמנים נוראיים עכשיו, והוא לא נמצא איתם. כמה אנוכי אפשר להיות?
הוא תהה אם אבא שלו מפחד. הוא בהחלט היה מפחד במקומו, אבל מצד שני, אולי הוא לא אמיץ כמו אבא שלו.
תחושה מוכרת ונוראית עלתה בו – הקול ששלט בו במשך כל שנה שעברה התחיל לצוץ שוב, והוא נהיה יותר ויותר רועש.
אבא שלך עומד למות.... אמא שלך עומדת למות... ג'יימס ולילי עומדים למות.... ואין לך שום דרך לעצור את זה.
הוא בעט בשלג על המדרגות, הבור בחזהו הולך וגדל, נשימתו הולכת ונעשית קצרה. הוא לא מסוגל לתת לאוכל המוות לפגוע בהם. הוא לא יכול לאבד אותם. מישהו מסוכן מחפש אותם והוא חסר אונים. הוא לא יודע מספיק כדי להגן עליהם. הוא לא יודע-
"אל?"
הוא הסתובב, נושם בכבדות. סקורפיו עמד בפתח הדלת, נראה מהוסס מעט. הם לא דיברו במשך כל הערב.
"הלכת להרבה זמן, רק רציתי לבדוק שאתה בסד- מ-מה קורה איתך?"
אלבוס חיבק את עצמו, מנסה להרגיע את הנשימות הקצרות שלא עזבו אותו. סקורפיו צעד קדימה, מבוהל מעט.
"אמממ, אתה בסדר?"
"אבאשליקיבלאיוםמוות".
סקורפיו כיווץ את עיניו. "מה?"
"אבא שלי קיבל איום מוות!" אלבוס פלט, "ו-ואני לא יודע מה נעשה, כי אני בהגוורטס והוא-והוא- הוא לא, וגם לילי לא, וג'יימס ואני לא יודעים מספיק קסם כדי להגן עליהם, ואני יודע שהוא הילאי והוא יודע להגן על עצמו, אבל הוא רק בן אדם אחד והם המון אוכלי מוות, ואני-אני-"
סקורפיו התקדם קדימה עוד צעד. "אל, זה בסדר, אתה לא-"
"לא זה לא בסדר!" הוא כבר לא הצליח להשתלט על הרעד הנוראי שאחז בידיו, על כאב הבטן שכיווץ אותו, "אני לא יכול לאבד את אבא שלי, סקורפיו. אני פשוט לא".
למבוכתו הנוראית, הוא הרגיש דמעות זולגות לו על הלחיים. הוא ניסה למחות אותן, אבל ברגע שהפסיק לבכות לא הייתה דרך חזרה. הוא הליט את פניו בידיו כדי שסקורפיו לא יראה אותו בוכה. הוא רצה להפסיק, אבל לא הצליח.
אחרי דקה ארוכה של דממה, הוא שמע את הצעדים של סקורפיו מתקרבים, ורגע לאחר מכן הרגיש אותו טופח לו על הגב בצורה מגושמת מעט.
"אני מצטער שזה קרה, אל", אמר אחרי שהתרחק ממנו. הוא נראה מודאג. "אבל אתה לא לבד. ואתה לא עומד לאבד את אבא שלך. כן, יש הרבה אוכלי מוות, אבל יש לאבא שלך המון אנשים שרוצים לעזור לו – הילאים ובני משפחה וחברים. אז הוא לא לבד, וגם אתה לא".
אלבוס הנהן ומשך באפו.
הם שתקו במשך עוד רגע, ואז סקורפיו שאל בטון זהיר, "אתה רוצה לחזור פנימה?"
"אני אחזור עוד רגע", אלבוס השיב, "אני צריך להירגע רגע".
"אוקי. אני אחכה בפנים".
סקורפיו נכנס, ואלבוס נשאר לעמוד בחוץ. הוא הביט בשלג הולך ונערם ברחוב והרגיש את הרוח הקפואה של חג המולד. מתישהו השלג התחיל לנצנץ, וקבוצה גדולה של פיות עפו מעליו, מאירות את הלילה כמו אלפי גחליליות.