מתעוררים לחיים - פאנפיקים

פרק 8 - צ'ריטי בלוסום

אימוני קווידיץ' עם ג'ורדן בו היו קשים, אבל השיעורים היו לא פחות קשים מכך. נראה שמזג האוויר הקר גרם למורים למצב רוח רע, והם העמיסו שיעורי בית על התלמידים בהתלהבות כמעט סדיסטית. אלבוס מצא את עצמו נשאר ער עד אחרי חצות, כותב חיבורים, רושם טבלאות ומתאמן על כשפים.
"אני לא יכול יותר!" אמר לבסוף וזרק את עט הנוצה שלו הצידה, מושך בשיערו בייאוש. הם ישבו בספרייה בשעת אחר צהריים מאוחרת. השמש התחילה לשקוע בחוץ והאירה את החדר באור זהוב.
"כבר לא נספיק להתאמן על כישוף שעון השמש של פליטוויק!" הוא גנח ונשען לאחור בכיסאו, "אני כל כך עייף".
"זה בגלל שאתה משקיע מדי", אמר ריצ'רד, "גם סקורפיו הוא חרשן, ואפילו הוא לא כתב חיבור של שמונה מאות שלושים מילים על שינויי צורה במאה העשרים".
"קיבלתי עליו 100", אמר אלבוס, ואז חייך, "רוז קיבלה 97".
"איך אתה יודע?" שאל סקורפיו, ואז עיווה את פניו, "למה אתה יודע?"
"שמעתי אותה בוכה על זה בשירותים של הבנות".
"צותת לה בזמן שהיא בכתה בשירותים של הבנות ואז שמחת שקיבלת ציון יותר גבוה?"
"יאפ".
סקורפיו הניד בראשו. "זה די מרושע".
"היא הייתה צריכה לחשוב על זה לפני שהיא הצטרפה לחבר'ה המקובלים. בטח הם גורמים לה לעשות גם את השיעורים שלהם. גריפינדורים הם עצלנים. טוב, חוץ מדודה שלי".
"אלבוס דמבלדור היה בגריפינדור", אמר סקורפיו, "והוא נחשב לאחד הקוסמים המבריקים ביותר בכל הזמנים".
"כן, אני יודע", אמר אלבוס, "אני מקשיב בתולדות הקסם. מוזר שאבא שלי קרא לי על שמו".
"הוא בטח הכיר אותו", אמר ריצ'רד, "דמבלדור לימד בשנים שההורים שלנו היו תלמידים".
הם העיפו בו מבטים מופתעים. הוא משך בכתפיו. "היי, גם אני מקשיב. לפעמים".
צ'ריטי בלוסום נכנסה לספריה ועברה על פניהם. פניה היו חתומות כתמיד, אבל משהו בשפת גופה נראה מתוח יותר. כעבור רגע הדלת נפתחה וחבורת גריפינדורים נכנסו בעקבותיה, והסיבה למתח שלה נהייתה ברורה.
אלה היו החבורה הרגילה – סיימון, סויר וטמרה. גם רוז הייתה שם – גוררת את רגליה בסוף השורה.
"היי!" טמרה קראה בלחש לכיוון צ'ריטי, "היי, פריקית!"
צ'ריטי ישבה ליד אחד השולחנות, רוכנת מעל ספר ענק. היא לא הגיבה.
אלבוס, ריצ'רד וסקורפיו היו מוסתרים מאחורי אחד מארוני הספרים, אבל הם ראו את הכול מבעד לחרכים בין המדפים. הם הביטו זה בזה, לא יודעים מה לעשות.
"קלטו את זה", אמר סויר. הוא הוציא דף נייר מקופל מכיסו ומלמל כמה מילות לחש. הנייר רעד והתקפל לצורה של ציפור, אולם כעבור רגע איבד מצורתו.
"נו, באמת", אמר סויר לקול צחוקם החנוק של חבריו.
"תן לרוז לעשות את זה", אמרה טמרה, "היא הכי טובה בלחש הזה".
סויר מלמל משהו בזעף.
אל תעשי את זה. אלבוס מצא את עצמו מתפלל. בבקשה, אל תעשי את זה.
היא צעדה קדימה לאט והרימה את שרביטה, מהססת.
"נו, קדימה", עודד אותה סיימון, "את יכולה לעשות את זה".
"זה לא... כלומר, היא לא עשתה לנו כלום".
"זה סתם בצחוק, וחוץ מזה, היא כנראה תכננה להטיל עלינו לחש הרבה יותר גרוע כשהיא הסתכלה עלינו. תאמיני לי. נו, קדימה, רוז".
רוז נאנחה והרימה את שרביטה. "ארימוס אתוס".
הנייר התקפל לצורה של ציפור ועף לעבר צ'ריטי. אלבוס כבר ידע מה עומד לקרות. זה היה כישוף שהם למדו בשיעור לחשים. הציפור עמדה להמטיר על צ'ריטי לשלשת מנייר. זה לא היה כישוף מסוכן, אבל הוא היה משפיל, והוא פשוט לא היה מסוגל לצפות בחבורת הגריפינדורים האלה מתעללים בעוד סלית'רני. הוא הרים את שרביטו ומלמל את הלחש המתאים ביותר שהיה מסוגל לחשוב עליו. אבל נראה שגם ריצ'רד וסקורפיו רצו לסייע, והם הטילו לחשים שונים לחלוטין.
שלושת הלחשים פגעו בציפור והיא עלתה באש בקול רחש. הגריפינדורים נרתעו, מבוהלים. כמעט בתזמון מושלם, צ'ריטי קמה והסתובבה אליהם. על פניה היה מבט איום ונורא. היא פתחה את פיה ואמרה רק מילה אחת.
"תתרחקו".
והם התרחקו. סיימון החליק על שיערו הפרוע ביהירות תוך כדי שהסתובב והלך. סויר נעץ בה מבט מגעיל וטמרה חייכה חיוך רגוע ומתנשא. רק רוז הביטה בה כמעט בהתנצלות בזמן שמיהרה ללכת בעקבות חבריה.
הבנים נשארו לשבת שם בדממה. כעבור דקה צ'ריטי ניגשה אליהם והניחה משהו על השולחן.
"תודה", אמרה והלכה לפני שהספיקו להגיב.
הם רכנו והביטו במה שהשאירה.
עלה של עץ דובדבן.

"אתם חושבים שהיא נדלקה עלינו?" שאל ריצ'רד למחרת, אחרי שצ'ריטי נעצהבהם מבטים בארוחת הבוקר.
"למה אתה חושב ככה?" שאל סקורפיו.
"כי היא כל הזמן בוהה עלינו".
"אה, זה לא נחשב", אמר אלבוס, "היא בוהה בכולם. זו הסיבהשהגריפינטרולים האלה הציקו לה".
"הם הציקו לה כי היא מוזרה", אמר ריצ'רד, "והיא תמיד נראית כאילוהיא זוממת משהו. וזאת הסיבה שאני ממש מעדיף להימנע ממצב שבו היא תידלק עליי".
"המ. אני חושב שלא יהיה לי אכפת אם היא תידלק עליי", אמר סקורפיו.
"כן, כי אתה ממילא דלוק על ג'ורדן בו".
סקורפיו האדים. "שתוק".
אלבוס הביט בצ'ריטי. היא ישבה לבדה, אוכלת דייסה עם צימוקים. הכיסאות שלידה היופנויים, אבל אנשים עברו על פניה והתיישבו במקומות אחרים.
הוא נאנח וקם. "בואו".
חבריו בהו בו.
"לאן?" שאלו יחד.
"לצ'ריטי. אנחנו צריכים לשבת לידה".
"מה?" הזדעק ריצ'רד, "אחי, לא הקשבת לכל מה שאמרתי עכשיו? אנחנו לאיכולים להרשות מצב של הידלקות מצידה!"
"טוב, אנחנו גם לא יכולים להרשות שמה שקרה אתמול יחזור על עצמו. צ'ריטי שונהמאחרים, והיא חוטפת על זה, בדיוק כמונו. רק שלה אין חברים שיגנו עליה. זה לא הוגן.אנחנו צריכים לעמוד לצידה, גם אם היא ממש מוזרה ואולי דלוקה עלינו. אתםמבינים?"
הם הביטו בו. הוא הביט בחזרה, נחוש.
סקורפיו היה הראשון שדיבר. "לי אף פעם לא הייתה בעיה איתה. אני ממשפחת קוסמיםעתיקה. אני רגיל לכל מיני סוגים של קריפיות".
ריצ'רד התלבט בינו לבין עצמו, אך לבסוף נאנח ארוכות, הרים את צלחתו וקם.
"בסדר, בואו נעשה את זה".
אלבוס חייך, מרוצה. "טוב, קדימה".
בזמן שהלכו לכיוונה של צ'ריטי ריצ'רד מלמל, "מעכשיו, אם אנשים תוהים, אנימאורס. לשלוש בנות שונות, רק ליתר ביטחון".
הם הגיעו אל שולחנה של צ'ריטי. היא הביטה בהם, פיה מלא בדייסה.
"היי, צ'ריטי", אמר אלבוס, "זה בסדר אם נשב כאן?"
היא בהתה בהם רגע ארוך ואז משכה בכתפיה.
הם בהם בה בחזרה.
"אוקי", אמר אלבוס, ושלושתם התיישבו.
הם אכלו בשתיקה מביכה, נמנעים מלהביט זה בעיניו של זו. אבל בתוך המבוכה הייתה גםעוצמה, כי ישנן חוויות שאי אפשר לצאת מהן בלי להיות חברים, והבחירה לעמוד זה לצדזה מול חבורת גריפינטרולים היא אחת מהן.