מתעוררים לחיים - פאנפיקים

הארי פוטר והילד המקלל 2 - פרק 6 - הזדמנות שנייה

אוקטובר חלף, ונובמבר הגיע. החבורה חגגה את יום הולדתה של צ'ריטי על ידי אכילת ממתקים שנשארו להם מליל כל הקדושים. בנוסף, הם הביאו לה מתנה משלושתם ביחד – ספר שנקרא "העובדות הקסומות והמוזרות בעולם". ריצ'רד ראה אותו בחלון הראווה של חנות לספרים קסומים ליד ביתו, והם הזמינו אותו חודש קודם לכן. הם קראו אותו ביחד בחדר המועדון, אליו התחילו לבוא כמעט כל יום. לא תמיד תרגלו לחשים – לפעמים גם סתם למדו, סידרו את חדר המועדון או דיברו. למרות שהחדר לא היה נוח כמו הספרייה או חדר המועדון של סלית'רין, הוא היה שלהם, והיה בזה משהו מיוחד שלא היה בשום מקום אחר בהוגוורטס.
אימוני הקווידיץ' המשיכו. משחק הקווידיץ' הראשון נקבע לאמצע נובמבר, והוא היה בין הפלפאף לגריפינדור. אלבוס עשה שיעורי בית, התאמן על לחשים למועדון וקרא ספרים. הוא וחבריו כבר לא ניסו לפנות לפיונה פארק. הם לא דיברו עם התלמידים האחרים, מלבד שינייד, איתה אלבוס דיבר מדי פעם. אלבוס קלט שהקשר העיקרי שלו עם הגריפינדורים היה דרך סיימון וחבורתו, אבל השנה, משהו השתנה ביחס שלהם. שנה שעברה, הגריפינטרולים לא עזבו אותם לרגע, אבל השנה, הם בקושי שמו לב אליהם. טמרה וסויר עדיין הגניבו אליהם מבטים מלגלגים מדי פעם, אבל חוץ מזה, לא התייחסו אליהם. אבל סיימון – סיימון היה המקרה המוזר ביותר. הוא לא דיבר אליהם, לא פנה אליהם, וכלל לא הכיר בעובדה שהם קיימים.
אלבוס אמנם לא רצה להתגרות במזלו – החיים ללא בריונות בלתי פוסקת היו מרעננים להפליא, והוא לא רצה לאבד אותם – אבל בכל זאת סקרן אותו לדעת מה הוביל לשינוי הזה. האם משהו השתנה במהלך הקיץ? האם סיימון מצא תחביב חדש והחליט שלהתעלל בחנונים זה כבר לא מעניין כמו פעם, או יותר טוב – האם הוא הבין שהמעשים שלו היו פסולים והחליט לכפר על זה?
האפשרות האחרונה הייתה מופרכת, אז אלבוס פסל אותה מיד. אנשים לא משתנים עד כדי כך מהר, וסיימון לא היה יוצא מן הכלל. חוץ מזה, הוא עדיין היה אידיוט. הוא נהיה איכשהו עוד יותר בלונדיני ושזוף במהלך הקיץ, וגבה בכמה סנטימטרים. אלבוס לא ידע למה הוא שם לב לזה, וחשוב מזה, למה זה מפריע לו, אבל הוא העדיף להתמקד בתעלומה המעניינת יותר – השינוי של סיימון.
הוא חיכה לפחות שבוע לפני ששיתף את חבריו במחשבותיו, והם לא היו אופטימיים יותר ממנו.
"יש שתי אפשרויות", אמר ריצ'רד. הם ישבו בכיתה שלהם באחר צהריים גשום אחד וניסו ללמוד איך לשנות צבע עור של לטאה. ריצ'רד היה עסוק בללמוד את תנועת השרביט. "או שהוא החליט לעבור לקורבנות אחרים, או שהוא מתכנן משהו גדול".
"אבל לא היינו שמים לב אם הוא היה מתכנן משהו?" אמר סקורפיו, "ריצ'רד, תפסיק לנופף את השרביט ככה, עוד תתקע לי אותו בעין".
"לא, לא היינו שמים לב, כי הבחור הזה הוא מניפולטור ושקרן מסריח, ואם אתה לא רוצה שאני אתקע לך את השרביט לעין, אל תעמוד קרוב כל כך".
"אני רוצה לראות אם הלטאה משנה צבע-"
"אם תתקרב יותר מדי, האף שלך ישנה צבע-"
"מה שאני באמת לא מבין", אלבוס קטע אותם, "זה מה גרם לשינוי הזה. כאילו, לפני חופשת הקיץ הוא היה בריון אידיוט ומגעיל, ואז הוא חזר עם בלורית חדשה ושיזוף, ועכשיו הוא מתנהג כאילו אנחנו לא קיימים".
צ'ריטי נשכה את קצה העיפרון שלה, מהורהרת. "אולי הוא השתנה".
אלבוס נחר. "אנשים כמו סיימון לא משתנים".
"אולי לא באופן קיצוני, אבל הם כן יכולים להשתנות קצת לאורך הזמן", אמר סקורפיו,.
"זה נכון", אמר ריצ'רד, "למשל, פעם סקורפיו היה סתם חנון, ועכשיו הוא מגה חנון".
סקורפיו עשה פרצוף. "בחיי שהבדיחות שלך הולכות ומשתפרות עם הזמן".
"אני יודע, אני גאון". ריצ'רד הזדקף בניצחון והניף את הלטאה שצבעה השתנה מירוק לכחול. הוא הניח אותה בחזרה על השולחן ונשען שוב לאחור, מרוכז לפתע. "האמת, יש לי עוד רעיון, אבל הוא כנראה לא נכון. או שאולי כן. לא יודע".
"מה זה?" אלבוס שאל.
"אני לא יכול לגלות, זה טיפשי. אני אגלה אותו רק אם יתברר שזה נכון".
"נו, גלה לנו!" אמר סקורפיו, "אנחנו לא נצחק, גם אם תגיד שהשתלטו על סיימון נומי גינה".
אבל לא משנה כמה לחצו עליו, ריצ'רד סירב להסביר את עצמו. בסופו של דבר נאלצו לוותר, וקיוו שהעניין יתבהר בהמשך.

אלבוס ישב בספריה, משועמם. הוא קבע להיפגש עם סקורפיו כדי שיוכלו לעבור על שיעורי הבית שלהם, אבל סקורפיו איחר. הוא תהה אם להתחיל בלעדיו, ואז החליט להתאמן על אחד הלחשים שלמדו במועדון במקום זה. צ'ריטי רצתה שילמדו לחש שגורם לפינות של ספר לצווח כשמקפלים אותן – היא ממש לא אהבה אוזני חמור. זה היה לחש מסובך בצורה מפתיעה, והארבעה התקשו איתו. אלבוס הרים את שרביטו והזיז את שרביטו למעלה, כשהוא אחוז ברישול בין אצבעותיו. תנועת השרביט הייתה קלילה, אבל לקראת הסוף התיישרה בחדות, כמו שוט. והמילים... הוא ניסה להיזכר במבטא המדויק.
"טנדרה סוטולוסרקס. טנדרה סולוסטס – רגע, לא, שיט. סוטולוסקסר. שיט! טנדרה סוטולוסר-"
"מה אתה עושה?"
אלבוס קפץ במקומו, מבוהל. להקלתו, זו הייתה רק שינייד. היא חייכה אליו והתיישבה ליד שולחנו. "הקפצתי אותך כהוגן, הא?"
הוא חייך בחזרה, נבוך מעט. "כן, סליחה, הייתי ממש מרוכז".
"אין בעיה", אמרה. "אז על מה התאמנת? אלה היו שיעורי בית למשהו?"
"ל- כן!" הוא תיקן במהירות, מנסה לחפות על טעותו, "אמ, זה לחש לשיעור של פליטיק".
היא הביטה בו בגבות מורמות. היה ברור שהיא לא מאמינה לו. "זו הייתה תנועה די מסובכת לשיעור של שנה שנייה".
"כן, כן", השיב, "כנראה שלא עשיתי אותה נכון. בכל מקרה, סקורפיו אמור להגיע בקרוב... רצית משהו?"
לפתע החיוך נעלם מפניה. היא הביטה הצידה. "אה. רק רציתי לשבת איתך. לא משנה, נתראה אחר כך".
היא קמה ממקומה והלכה. אלבוס הביט אחריה, מבולבל מעט. היה נדמה לו שהיא נפגעה ממנו, אבל הוא לא הצליח להבין למה. לרוב הצליח לנתח אנשים מצוין, אבל הפעם, הוא לא הצליח להבין במה שגה.
נו, טוב.

כמה ימים לאחר מכן, אלבוס ראה את שינייד בדרכה לשיעור. הוא חייך אליה – הם תמיד חייכו זה לזו בין שיעור לשיעור. אבל הפעם, היא לא חייכה אליו בחזרה, רק הפנתה את ראשה לצד השני והמשיכה ללכת. אלבוס בהה בדמותה המתרחקת, נדהם. "מה קורה לאנשים בזמן האחרון? למה כולם מתנהגים מוזר כל כך?"
"למה אתה מתכוון?" שאל ריצ'רד.
אלבוס הסביר להם את המצב. כשסיים, סקורפיו נענע בראשו. "אני לא מאמין".
"נכון?!" הם נכנסו לכיתת שינויי צורה והתיישבו. אלבוס הוציא את המחברות מתיקו. "אני פשוט לא מבין אותה-"
"התכוונתי שאני לא מאמין עליך", אמר סקורפיו, "כלומר, אתה באמת לא מבין מה הבעיה?"
אלבוס הרגיש נבגד. "לא! מה כבר עשיתי?"
"היא בבירור רצתה לשבת איתך", אמר סקורפיו.
"כן, זה נשמע די ברור", אמר ריצ'רד, "אני לא מאמין שפספסת את זה".
"אבל אנחנו-" אלבוס לא ידע מה לומר. "אנחנו לא חברים כאלה קרובים. אני מסתדר איתה, אבל אף פעם לא ממש – לא יודע, בילינו ביחד".
סקורפיו גלגל את עיניו. "אז אולי היא רוצה לבלות איתך יותר זמן".
אלבוס עדיין לא הבין את זה. "אבל התחלנו לדבר כבר שנה שעברה. למה היא פנתה אליי רק עכשיו?"
"אולי היא התביישה ממך", אמרה צ'ריטי, "או שהיא פחדה".
"למה שהיא תפחד?"
ריצ'רד גיחך. "אלבוס, תסתכל עלינו שנייה. ילד עם קעקועים, ילד שנראה כמו ערפד שעובר שלב מרדני-"
"כל האישיות שלך זה שלב מרדני-" אמר סקורפיו.
"-וילדה שנראית כאילו היא מקימה לתחייה את המתים בזמנה הפנוי (סליחה, צ'ריטי)-"
צ'ריטי משכה בכתפיה. "זה נכון".
"אז בקיצור", ריצ'רד סיכם, "אתה באמת לא מסוגל להבין למה היא אולי תפחד מאיתנו?"
אלבוס שילב את ידיו. "אם היא מפחדת מכם, אז היא טיפשה, ואני לא רוצה להיות חבר שלה בכל מקרה".
"אבל גם אתה פחדת מאיתנו בהתחלה", אמר סקורפיו, "לא?"
אלבוס נפשפש בזיכרונו, ומבוכה שטפה אותו כשקלט שזה נכון. בפעם הראשונה שראה את סקורפיו, ריצ'רד וצ'ריטי, בסירה בדרך להוגוורטס, שלושתם נראו לו מפחידים.
"טוב, כן", הודה לבסוף, "אבל זה היה מזמן! עדיין הייתי קצת שטוף מוח עם כל השטויות האלה על זה שסלית'רנים הם מרושעים, וממש באותו ערב החלטתי שזה באמת שטויות, והצטרפתי לסלית'רין!"
"אני לא יודע מה לומר לך, אל", אמר ריצ'רד, "אם אתה לא רוצה להיות חבר של הילדה הזאת, אל תהיה חבר שלה".
אלבוס נשען לאחור, מדוכדך. "אני לא יודע מה אני רוצה. כלומר... אני מחבב את שינייד, אני פשוט..."
"אתה מה?" שאל סקורפיו.
אלבוס לא הצליח להסביר את זה, אבל משהו בו נרתע מהמחשבה של להזמין גריפינדורית לשבת איתם. הוא ידע שלא כל הגריפינדורים מגעילים, אבל שנה שעברה, הגריפינדורים היו המקור הגדול ביותר לאומללות שלו ושל חבריו. גריפינדורים התנהגו כאילו בית הספר שייך להם. הם היו הבית הנחשב ביותר, והם ידעו את זה.
מצד שני, זה בטח מה שהם חושבים עלינו, חשב, ונאנח קלות. זה היה יותר מדי מורכב, והוא לא ידע מה לחשוב. רק השנה סיימון וחבורתו עזבו אותם בשקט, ולמרות שהסיבה לא הייתה ברורה כל כך, זה עדיין היה נחמד. האם הוא באמת רוצה להתגרות במזלו ולעשות משהו שימשוך את תשומת ליבם?
אולם אז עלה בתוכו קול קטן שאמר, 'ממתי בדיוק אתה מפחד לעשות דברים שימשכו את תשומת הלב של הגריפינדורים?'

למחרת אלבוס הלך לספריה, וראה את שינייד יושבת לבדה ליד אחד השולחנות. לפתע קלט שהיא נמצאת הרבה לבד. הוא כן ראה אותה מסתובבת עם כמה בנות מהשכבה שלה לפעמים, אבל לרוב לא הייתה ליד אנשים אחרים. הוא תמיד הניחה שהיא מעדיפה את זה ככה – היא הייתה טיפוס שלא מתאים לכולם. אבל כשראה אותה יושבת שם ומכינה שיעורי בית לבד, נמלא אשמה לפתע. היא בסך הכול רצתה לשבת איתם, והיא גם תמיד הייתה נחמדה אליו בעבר. מה הדבר הרע ביותר שיכול לקרות?
אז הוא לקח נשימה עמוקה והתיישב מולה. "היי, שינייד".
היא הרימה את מבטה ממחברתה. "אה, היי, אלבוס". אם עדיין הייתה פגועה משיחתם, לא היה לכך שום רמז על פניה.
"רציתי לשאול אם תרצי להצטרף לחברים שלי ואלי, היום אחר הצהריים. אנחנו עושים שיעורים ביחד, ואני יודע שבטח לא נוכל לעזור לך בשיעורים שלך, אבל אולי נוכל, לא יודע, סתם לשבת ביחד. את רוצה?"
היא חשבה לרגע, ואז חייכה. שינייד לא הייתה בדיוק יפה – הכול בפניה היה בולט מדי, עם השיער הכתום והנמשים והעיניים הגדולות והפה הרחב. אבל כשחייכה, הוארו פניה בצורה שאלבוס לא ראה עדיין על אף אחד אחר.
"בטח", אמרה, "איפה ניפגש?"